מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום ראשון 15.2.15 3 תגובות לפוסט 13065 צפיות

חוויות מהשבעה

עד לפני כמה שבועות, לא ידעתי ש'שבעה' יכולה להיות אירוע כל כך מרתק. עד לפני כמה שבועות, גם אמא שלי לא חשבה כך. מיד בתום ההלוויה על סבי היא אמרה שאפשר למצוא אותה בחדר למעלה, ארוחות נא להכניס מתחת לדלת. בסופו של דבר כולנו הצטערנו שזה נגמר. שבעה ימים עמוסים במבקרים, בני משפחה, חברים ושכנים, ומכל אחד ניתן לשמוע עוד סיפור על סבא, עוד סיפור על המבקר עצמו, עוד סיפור על דור שהולך ואובד.

סבא שלי, סבא ניסים, שעלה לארץ ממרוקו כשהמדינה עוד בחיתוליה הראשוניים ביותר, שהגיע ללא פרוטה בכיסו וללא משפחה ותמיכה, שעבר תאונת דרכים קשה בשנה הראשונה שלו בארץ והשתחרר מבית חולים כעבור כמעט שנה חסר כל – איננו; סבא שהתחיל ממינוס (כי הוא לווה כסף כדי לקחת מונית מבית החולים ללשכת התעסוקה), והגיע לתפקיד בכיר בשירות המדינה, שהקים משפחה לתפארת והעמיד ילדים, נכדים ונינים שהספיק עוד להרכיב על ברכיו ולהסיע בכיסא הגלגלים בכל הבית.

ימי השבעה לימדו אותנו עוד על סבא, אבל הם גם פתחו בפנינו שער לעולם נפלא. שער לשורשים חזקים וחסונים, שייתכן שבלי מותו של סבא לא היינו נחשפים אליהם לעולם. סבא התגלה כמשקף נאמנה של משפחה שורשית, ענפה ומלאת תעצומות. משפחה שבכל ענף שלה ניתן למצוא אות לעוז ולחוסר במורך לב. ואותה המשפחה התגלתה כמשקפת דור. דור של נפילים שבזכותם אנחנו כאן. כל מבקר שנכנס לבית האבלים הוסיף נופך משלו לתמונה המלאה, שהלכה ונרקמה לנו מול העיניים.

שמענו על דודה פנינה, שנסעה באוטובוס לעשות תסרוקת לפני החתונה שלה, ובדרך חזור פתחו את כל החלונות באוטובוס והתסרוקת הלכה לה... שבאה הביתה כדי לגהץ לחתן את החולצה, כי הוא היה עסוק בסחיבת בקבוקי משקאות מהשק"מ הצה"לי לרחבה שבה התקיימה החתונה, שנכוותה בעת הגיהוץ אבל לא העזה לבכות כי אמא שלה עמדה לצידה ונזפה בה שכווייה על היד זה שום דבר ושהיא מתחתנת הערב ולא הולכת למות אז שלא תעז לבכות...

על אותה סבתא גדולה, שילדה עשרה ילדים ואיבדה שניים למחלות, שהחליטה עוד במרוקו שילדיה ילכו ללמוד בבית ספר כללי כדי לרכוש השכלה. שלא נכנעה להתנגדותו הנחרצת של בעלה ושהפכה, היא בעצמה, להיות סוחרת כדי לממן את אותם הלימודים מכיסה לבד. שנתנה לכל ילדיה לעלות לארץ עוד לפניה, אבל בסוף באה גם היא והספיקה לחיות כאן למעלה משני עשורים.

 

 

 

 

שמענו את סיפורה של אחיינית חורגת של סבא, שהגיעה פתאום באמצע השבעה, אשה מרשימה עם שיער לבן, שהייתה רועת צאן 14 שנה, שבחרה בגיל צעיר לעזוב את הדת ולהצטרף לקיבוצים החופשיים רק כדי שתוכל לעלות לארץ, שלא שינתה את שם משפחתה עם נישואיה עוד הרבה לפני שזה היה באופנה ("לקחתי ממנו טבעת, למה אני צריכה לקחת גם שם?!"), שלא שמה מזוזה בביתה כי טענה שהיא ומעשיה הטובים הם המזוזה האמיתית.

סיפרו לנו על סבא שלום הגדול, אבא של סבא, שלאחר שכלתה התנגדותו מול אשתו על לימודי הילדים, ביקש וקיבל ילד אחד שלא ילך להשכלה הכללית, אלא ישב וילמד תורה (כמה טוב שזה היה סבא שלי!), שמותו היה מוות של צדיק אמיתי, כזה שכילה את מלאכתו בעולם, נפרד ממנו בפרקי אשכבה, אסף את רגליו ונפטר, כאשר חבורה של רבנים שנקראו אליו יושבת למראשותיו ומבכה את מותו בערב ראש השנה.

על דודה נוספת רחוקה, אשה מרשימה נוספת, שעוד במרוקו לקח בעלה אשה שניה על פניה, כיוון שלא נולדו להם ילדים. שסבלה מכך שבעלה ביכר את צרתה על פניה, לקחה את גורלה בידיה והחליטה להתגרש. לא זו אף זו, היא הסכימה לאחר דין ודברים להתחתן עם סוחר שהיה שכנה כל השנים והתאלמן. תשעה חודשים לאחר החתונה, כאשר חבקו השניים בת ראשונה, נקראה היא 'ברוריה' לכבוד רבי מאיר בעל הנס. לאחר שנים אף זכתה לעלות לארץ עם ארבעת ילדיה ובעלה ולהשתכן בטבריה.

ועוד סיפורים ועוד... מכל עבר. על ניסים שלא האמנו שעוד קורים, שקרו במשפחה הזו, על ארוס אהוב שנפטר עוד במרוקו והופיע מחדש לפני שנים אחדות בתוך תמונה שנשמרה כמזכרת אצל הארוסה עד יומה האחרון כאן בארץ. על רסיסי זכרונות ועל אהבה גדולה לתורה ולארץ שליוותה את כל סיפורי המופת.

והסתכלתי על המבקרים, והסתכלתי על המספרים. הסתכלתי על קשישים מרשימים, ועל כאלה שכבר לא. וחשבתי על כך שכולנו רגילים להסתכל על זקנים לעיתים בכבוד ולעיתים ברחמנות. לכולנו קשה לראות מה עושות השנים לאנשים שכאשר היה כוחם במותנם היו הם מלאי עוז יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין. אבל הסיפורים הללו חידדו לי את הנקודות האלה עוד. הדור הזה, שהקים את הארץ, שנקבץ מארבע גלויות, שחלקו שרד את השואה, חלקו שרד עלייה לארץ ברגל, חלקו שרד התנכלויות מערבים בארצות המוצא ו'רק' קשיי הסתגלות בארץ חדשה; חלקו הקים את המדינה שלנו בעשר אצבעות וויתר בשביל כך על דברים שנרכשו בדם יזע ודמעות. אותו דור נראה בעיניי היום כדור של שורדים. מי שנמצא כאן איתנו, כדי לספר לנו את הסיפורים הללו, סימן שבדם שלו זורם דם של שורדים, דם של חזקים.

ודווקא היום הדברים חדים עוד יותר. נכון, יש יוקר מחיה. נכון, נעשה בלתי אפשרי לקנות בית. נכון, יש עוד קשיים בדרך והאתגרים לא הסתיימו. עדיין בכל דור ודור רוצים לכלותנו ועדיין אנחנו צריכים להילחם על הזכות לחיות כאן. אבל אין להשוות. אני נזכרת ביום החתונה שלי. במסרקת שהגיעה עד הבית, בבגדים שעמדו הכן - חדשים, יקרים ומגוהצים, בסידורי הפרחים ושפע האוכל. אני נזכרת כמה קשיים היו לי כשהעברתי את הילדים מגן אחד למשנהו, כיצד הם היו צריכים להתרגל לילדים חדשים, מבלי להתרגל לשפה חדשה או להרגלים חדשים. אני נזכרת בהתלבטויות השפע שלנו – לאיזה בית ספר לשלוח את הילד? היכן לקנות בגדים לעונה הבאה? ויש גם התלבטויות ברמה הלאומית. וימי הבחירות שמים את ההתלבטויות על השולחן, ופורסים לראווה את כל מה שעדיין לא טוב במדינה שלנו. ודווקא עכשיו זה הזמן לשים את הדברים בפרופורציה ולהיות גאים על הזכות שיש לנו לבחור. לבחור תסרוקת לחתונה ולבחור ראש ממשלה. להתלבט איזה בית חולים הוא הטוב ביותר ללדת בו מבין כל בתי החולים הטובים, ולהתלבט איזו מפלגה לשים בקלפי. אשרינו שזכינו.

ואני רוצה לעמוד, לחבק את כל סביי וסבתותיי, את סביו של אישי ואת כל הדור הזה, ולהגיד, ולצעוק, ולבכות – תודה. תודה ששרדתם. תודה שעשיתם את כל המאמצים האלה כדי שאנחנו נהיה כאן. תודה שאנחנו יכולים לבחור. אני רוצה גם לספר לאלו שלא זכו, לאלו שנפטרו בדרך, לאלו שאחרים הגשימו עבורם את החלום, שאני כאן, במדינת ישראל. אני כאן, מתלבטת איזו מפלגה יהודית לבחור שתמשיך להגשים את שאיפותיהם ובחירותיהם שלהם. והדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זה לזכור, להתאמץ, ולהמשיך מהנקודה שבה הם עצרו והעבירו לנו את המקל.

והסתיימה השבעה, ואנחנו נותרנו מופתעים, נבוכים, אוהבים ומתגעגעים, ובעיקר גאים להיות שייכים למשפחה כה עתיקה, כה שורשית, כה אמיצה. לגלות שאנו, נכדיו ונכדותיו של סבא ניסים, ממשיכים דורות של אנשים ראויים וגיבורים, מרתקים ומשעשעים, שרק את קצתם התחלנו לגלות... 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
רעות (אורח) הגיב ביום ראשון 15.2.15

מקסים, מרגש ומעורר גאווה. ומעל לכל, אני מרגישה שהייתה לנו הזכות לגדול במשפחה שחינכה אותנו להכרת הטוב כלפי כל אותם שורדים שבזכותם אנחנו פה.
אשרינו שזכינו למשפחה כזאת ולסבא כזה.
יהי זכרו ברוך.

הגב
מירי (אורח) הגיב ביום ראשון 15.2.15

ממש מרגש!!!

איזה סבא מקסים! התיאורים והסיפורים מרגשים וממלאים את הלב.

איזו זכות שהכרנו את סבתא וסבא שלך. וכמה שלא הכרנו...

מחכה להמשך הסיפורים.

יהי זכרו של סבא ניסים ברוך.

מלב אל לב מירי

הגב
שרה וינברג [זלבסקי] (אורח) הגיב ביום שני 21.9.15

את כותבת מקסים
גם אי זוכרת את ימי השבעה על סבי כימים משמעותיים ומעלים זכרונות
וכן מזדהה עם דברייך על הדור הקודם שעבר שואה ,מלחמות וקשיי הסתגלות

הגב