מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין יום חמישי 19.2.15 1 תגובות לפוסט 13052 צפיות

אז ועכשיו

אז, כששלג היה מחזה נדיר, שנה כן שלוש שנים לא, היינו סופרים את מניין השנים בזהירות ומשכנעים את עצמנו שאולי סופסוף השנה זה יגיע.

עכשיו כששלג מגיע פעמיים בשנה, אנחנו לא מבינים מאיפה זה בא לנו.

אז, כשלא ידענו אם יגיע-לא-יגיע, היינו מתעוררים בבוקר ומגלים שהארץ מכוסה לבן.

עכשיו, כששלג מעורבב במים, מעורב בברד, מעורב ברוח, יש מעין פרומו ארוך עד שהדבר האמיתי באמת מגיע.

אז, כששלג משמעו היה חופש מלימודים, הפוגה משיעורים, וכמה שיותר ימי חופש יותר טוב.

עכשיו, שימי החופש שלנו הם ספורים ויקרים, מי רוצה בכלל לבזבז אותם על שלג.

אז, כשהיו הפסקות חשמל היינו מדליקים את כל הנרות בבית על שולחן אחד, ומנסים לשחק יחד ארץ עיר לאור הנרות.

עכשיו, כשהפסקת חשמל משמעה חוסר יכולת להטעין פלאפונים, תחושת התסכול של הניתוק מהעולם גוברת על כל דבר אחר.

אז, היינו נפגשים עם כל החבר'ה בצומת ועושים קרב כדורי שלג עד שהבגדים שלנו היו נרטבים, כולל השכבה השלישית והרביעית שלבשנו כדי להתגונן מהקור.

עכשיו, כשאני עוברת עם הרכב וקבוצת ילדים זורקת עלי כדורי שלג, אני מתעצבנת ממש, אפילו שנותרתי יבשה לחלוטין.

אז, כשירד שלג - כל מה שהיה קיים היה היישוב שלנו וכמה תמונות של ירושלים צבועה בלבן בעיתון של מחר.

עכשיו, בכל דקה יש תמונת מצב מעודכנת של כל מקום, בכל רגע נתון.

 

***

 

אז, כשהשלג היה יורד לאיטו, מהר מאוד היינו משתעממים והולכים לחפש מה לעשות עד שהוא ייקלט.

עכשיו שאנחנו שניים, לשבת במרפסת יחד ולראות את השלג יורד עם כוס קפה ביד, הופך לבילוי שיכול להימשך שעות.

אז כשנפלתי בשלג, ישר ושוב ושוב הסתכלתי סביב לוודא שאף אחד לא רואה את הפאדיחות.

עכשיו יש מי שנותן לך יד ומונע ממך את הנפילה הבאה; ואם נפלת בכל זאת - יש על מי לכעוס.

 אז, היו לך בדיוק 36 תמונות בפילם לתעד את כל הסופה.

עכשיו, אפשר לצלם ולצלם ללא הפוגה, וגם לשפץ את הכל במחשב וליצור תמונה מושלמת.

אז, היינו מתפללים שהכבישים יחסמו ונהיה תקועים ביישוב כמה ימים.

עכשיו, שהרכב הוא מצרך חיוני, אביזר נשימה - סתימת כבישים היא ממש כמו סתימת עורקים.

אז, היינו מסתכלים בקנאה על הירושלמים ועל כמויות השלג שהם זוכים לקבל.

עכשיו, הבנו שכמויות של שלג זה לא כזה אטרקציה, ושהמינון הנכון הוא המפתח לכל חוויה בחיים.

כשיורד שלג, אז ועכשיו מתערבבים לי. אני מצליחה להרגיש את אותה התרגשות שחשתי כילדה קטנה כשפתיתי שלג התעופפו באוויר, אך גם חוששת ממה שיקרה אם פתיתי השלג יחליטו לדבוק זה בזה וזו בזו וליצור סופה עם פוטנציאל הרסני.

אז ועכשיו רבים ביניהם, האם באמת היה יותר טוב פעם או שדווקא ההווה מוצלח יותר. פתיתי השלג מצליחים איכשהו ליצור את הגשר בין השניים, מזכירים לי את הטוהר של הילדות אך גם טופחים על הפנים באכזריות קפואה ומזכירים לי את האתגרים והקשיים של העולם הגדול.

ואני, בוחרת להיכנס הביתה, להכין כוס שוקו חם ולערבב לתוכו את הזיכרונות של אז ואת התחושות של עכשיו, כי המינון ביניהם הוא הדבר היחיד שבאמת משנה.   

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
מיכל (אורח) הגיב ביום ראשון 22.2.15

מירי שוב תענוג לקרוא!
תודה:)

הגב