תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום שלישי 17.3.15 1 תגובות לפוסט 13904 צפיות

היום שאחרי

 בכל יום שעבר כאן וקירב אותנו ליום הבחירות, הרגשתי כמו מי שצופה בקרב היאבקות בתוכנית המפורסמת wwf. בריונים בזירה צפופה, מילים שנאמרות הכי רדוד ונמוך שאפשר, גינויים, הכפשות, התגרות והרבה מאוד אלימות. אני חושבת שזו היתה מערכת הבחירות הכי מכוערת שידעה המדינה הזו ואולי גם הכי ריקה מתוכן. במחשבה שנייה זה כנראה העניין, כשהתוכן הוא רק מה לא, אז לא עוסקים במה כן.

כולנו נאלצנו לצפות בהתגוששות הזו, וכמו במחקר המפורסם שנעשה סביב אותה תוכנית היאבקות, כנראה שגם אנחנו הושפענו מהצפייה הזו: רמות האלימות הפנימית שלנו עלו וזירת ההתגוששות המפלגתית ירדה לרחוב.

אני לא מפסיקה לחשוב על מחר, מה יישאר לנו כאן ביום שאחרי?

כשהמושג "ראש הממשלה" הפך לכל-כך בזוי, ראש הממשלה הבא, יהיה מי שיהיה, כבר לא ייראה אותו הדבר. הנמכנו הכי נמוך שאפשר את התואר הזה, הפכנו אותו לבדיחה, ובעצם לא רק אותו אלא את כולנו. אם התואר "ראש ממשלת מדינת ישראל" לא שווה כלום, ואפשר ללעוג לו כשהוא טס לייצג אותנו ולהגן עלינו, ואפשר לדרוך עליו ולהשפיל אותו, אפשר גם לדרוך עלינו ולהשפיל אותנו. ראש הממשלה מייצג, מוביל ומנהיג את המדינה הזו, את העם הזה, וברגע שפגענו בו, פגענו בעצמנו! לא יודעת מה חושבים להם אלו שרצו להחליף את ראש הממשלה הנוכחי באחר, איך בדיוק הם ישקמו את המעמד הזה אחרי שפגעו בו ללא רחמים? לדעתי נצטרך כאן מנהיג גדול מאוד כדי לבנות מחדש את האמון בין העם לעומד בראשו. הבעיה היא שאני לא רואה אחד כזה באופק.

המאבק בין המפלגות על מי יוביל כאן את המדינה הוא מאבק פנימי אמיתי, אבל בדרך שבה הוא התנהל אני תוהה איך נמשיך לחיות כאן יחד?! שכחנו קצת שביום שאחרי הבחירות כולנו נשארים כאן, ושגם בתוך מערכת הבחירות הזו צריך לקחת אחריות לאומית על זה. הניסיון לשלוט ולהוביל לווה ברמיסה הדדית של כל אחד מהצדדים, ושוב - לא רק את אנשי המפלגה או את העומדים בראשם רמסו כאן,  גם את מי שעומד מאחוריהם, את קהל המצביעים שלהם, רמסו.

מסע ההכפשה שנעשה למתנחלים מכשיר את הקרקע לפינוי אבל בעיקר לקרע עמוק מאוד בתוכנו. מנגד, האשמות קשות כנגד מחנה השלום, והאשמתו במותם של רבים וטובים. סגירת החטיבה להתיישבות כדי לנקום בהתיישבות ביו"ש, פוגעת על הדרך בהתיישבות בכל רחבי הארץ, ועוד ועוד. ביום שאחרי, כולנו נשארים כאן, אבל איך נסתכל אחד על השני אחרי שהשמצנו והשחתנו כל חלקה טובה אחד אצל  השני.

מה שמדהים לגלות זה שכל צד מרגיש כאן נרדף ופגוע, וכל צד מרגיש הכי מסכן בעולם, אבל זה לא מונע מכל אחד מהצדדים לייצר תחושה שלמחרת הבחירות מישהו צריך לארוז וללכת כי זה או אנחנו או הוא.

ושוב לא נותר לי אלא לתהות, מה יקרה כאן ביום שאחרי, איך נשקם את האמון? איך נסביר למדינה הזו שלמרות כל ההשמצות שהשמיצו אותה היא עדיין אהובה ויקרה ולא רק במובן של עלויות? איך נסתכל לראש הממשלה בעיניים ולא נרגיש זלזול?

ומסר אחד אחרון לכל אלו שחושבים שמי שמנהל כאן את העולם זה אנחנו או הם: הסיפור הוא כזה, זה לא אנחנו, זה הוא! ומה שלא יקרה כאן מחר, אנחנו נתמודד, נרים ראש ולא נפחד מדרך ארוכה. הקב"ה לא עובד אצלנו וגם לא אצל ראובן אדלר או נוני מוזס, ולכן ביום שאחרי נבין איפה טעינו ואיפה צדקנו, נשפר, נדייק, נשתדל להיות טובים יותר וראויים יותר, ובעיקר מאוחדים יותר.

והיום, ביום הבחירות עצמו, שנזכה כולנו לבחור בטוב!

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
לי (אורח) הגיב ביום רביעי 18.3.15

בואי נבהיר כמה דברים.
1. ראש הממשלה הוא זה שהפך את עצמו לבזוי בעיני כל כך הרבה אנשים, במו ידיו. והוא, בסך הכל, עובד ציבור, בל נשכח. ההקצנה וההגזמה והניפוח של התפקיד הם שהולידו ראש ממשלה נוכחי כל כך נפוח מחשיבות עצמית, כל כך מנותק, שהוא פספס את זה שחצי מהעם לא סובל אותו והוא בכלל לא קלט מה מעניין אותו עד השבוע האחרון של קמפיין הבחירות שלו, למרות שהוא מנהיג אותו מזה שתי קדנציות ברצף ועוד אחת כמה שנים לפני. תפקידו של העם להגיד לנבחריו מה הם צריכים להיות, ולא ההפך, ועם שמתרפס ומשתחווה בפני אלו שאת משכורתם הוא משלם ושאמורים לעבוד עבורו, הוא עם שאינו מבין את כוחו. בראש רשימת המשפילים והדורכים עומד ראש הממשלה, והוא זה שהנחיל את התרבות הזו, מתוקף החלטתו שאין שום סיבה לתת דין וחשבון אמיתי לעם, שאין שום סיבה לזכות בתמיכתו ביושר ובהגינות אלא במניפולציות ושקרים. היכן בעולם יש ראש ממשלה שלא טורח להתחרות על קולות האזרחים ללא שום הבטחה או מצע, ללא שום דבר מלבד ססמאות וסלוגנים? איפשהו בין מדינות מתוקנות לדיקטטורות שבהן לא טורחים להתחרות על קולות האזרחים כלל, פשוט לוקחים בכוח. שם הוא נמצא. ושם ישראל לא צריכה להמצא. מה חושבים אלו שרוצים להחליף את ראש הממשלה באחר? די פשוט, הם חושבים שהוא לא ראוי להנהיג. קוראים לזה דמוקרטיה, וזה סוג המשטר פה, בינתיים, צר לי לבשר. הם מבהירים, וכך זה גם נתפס בכל מקום אחר בעולם אגב, שהבעיה היא פרסונלית, לא ייצוגית. אין זה מוסד ראש הממשלה שמבקשים להחליף, אלא אדם אחד ספציפי שבעיניי מבזה את המוסד ואת התפקיד, ועל כך עליו להיות מועבר מתפקידו.

2. החטיבה להתיישבות ביו"ש נסגרה בגלל שפעלה בצורה לא חוקית ומעלה בכספים. כך נמצא. אני לא מתכוונת לגזור מזה שיפוט על המתנחלים, אבל כדאי שתתמודדו עם העובדה הזו. זה שמדובר ביו"ש, לא מכשיר התנהלות לא שקופה ולא חוקית. את חשבון הנפש והפקת הלקחים על החטיבה להתיישבות וסגירתה אתם צריכים לעשות בתוככם, אולי.

3. מתי בדיוק ראש הממשלה מסתכל לך בעיניים, בכנות? מתי הוא מסתכל לך שלא דרך מסך הטלוויזיה, פוסטר או עיתון, בתנאים שהוא מכתיב, ומזווית עליונה? ריאלית אני שואלת.

4. לגבי הקרע בעם, פה אנחנו מסכימות. אבל אין לתיקון שום קשר עם ראש הממשלה (שלדעתי תרם לקרע הזה רבות, במיוחד בהתחשב שמרבית הנזק וההקצנה חלה תחת כהונתו ואחריותו - זה היה התפקיד שלו למנוע מהחברה להגיע למצב הזה. איכשהו יצא שדווקא קרה ההפך. איפה נתינת הדעת על תרומתו לקרע הזה?). את המדינה רובנו מימין ומשמאל אוהבים אהבת נפש. את ראש הממשלה אני לא אוהבת כלל וכלל, ואמשיך להאבק להחלפתו במישהו ראוי יותר. אבל את אהבתי למדינה זה לא גורע במילימטר. והשיח על איחוד הקרע צריך להעשות בינינו, כי ראש הממשלה אינו האדם בעל הכישורים לעשות זאת - הוא לא מתערבב בעם, הוא לא איתנו בשטח, אין לו את מה שצריך בשביל לחבר. נצטרך לעשות את זה אנחנו. והמקום העיקרי בו טעינו, אם את שואלת אותי, הוא שהותרנו את כוח ההשפעה בידי יותר מדי גורמים שהם לא אנחנו; ההשפעה על היחסים בינינו, על האווירה, על הדינמיקה שבתוך העם. הדרך לתקן היא להתמקד בנו, אחד בשני, ולא לנסות לטפל בדברים דרך ראשי ממשלה ופוליטיקאים.

2.

הגב