מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום שלישי 24.3.15 5 תגובות לפוסט 12867 צפיות

משהו בשביל הנשימה

הם הסתכלו עלי במבט שיש בו קצת זלזול, קצת עוקצנות וקצת ציניות.

לא, זה ממש לא מרגש, הם חתכו.

ואני הבנתי שהפעם אני נסוגה. במרקם היחסים העדין והמיוחד שבינינו - צוות התוכן של מיצגי שילה הקדומה, מתנחלים-דוסיים-קלאסיים שכמונו, ובין אנשי המקצוע התל-אביביים, שכף רגלם לא דרכה קודם לכן מעבר לקו הירוק - אני צריכה לבחור מתי לעמוד על רגליי האחוריות ומתי לא. העקשנות הקצוברית שלי, כך קראו לה לא פעם חבריי לצוות, תישמר לפעם אחרת. גם כך מבין שלל התכנים הנוגעים למקום המדהים הזה צריך לוותר לפחות על חצי. אז כנראה שזה באמת יישאר בחוץ.

אבל למרות שוויתרתי בעיניי זה דווקא מאד מרגש. עדיין. העובדה שבשנים הראשונות לחזרתה של מדינת ישראל לכאן, למחוזות יהודה ושומרון, כבר בשנות ה-70, התקיים כאן "מירוץ איש בנימין" – שהופק על ידי יוזם המכבייה והרוח החיה בהקמת מוסדות הספורט במדינה הצעירה (שזכה על כך בפרס ישראל), יוסף יקותיאלי. ולא על ידי אנשי גוש אמונים. רוח הקונצנזוס שנשבה אז, התחושה הטבעית שכאן אנחנו בבית שהיתה נחלת הרוב המוחלט במדינה, מרגשת אותי עד היום. לא את התל-אביבים, מסתבר.

אותו יקותיאלי, אגב, התרגש גם הוא, כך מספרים, כשנוכח לגלות שאורך המסלול שאותו רץ איש בנימין התנ"כי, זה שבא מן המערכה עם פלישתים באפק שליד ראש העין כדי לבשר לאנשי עיר הבירה שילה על תבוסתם בקרב ועל הילקח ארון האלוקים בשבי, הוא 42 ק"מ בדיוק, כמו אורכו של המרתון המודרני. האם ייתכן שבעצם ההשראה לריצות המרתון שרק הולכות וצוברות תאוצה ברחבי העולם, היא אותו מרוץ תנ"כי ראשוני שלנו, ולא הסיפור היווני על הרץ מהעיר מרתון ועד אתונה לבשר על ניצחון היוונים בקרב מול הפרסים בשנת 490 לפני הספירה? האם ייתכן ששוב העתיקו מאתנו את ההיסטוריה?


ריצת הכנה למרתון התנ"ך. חוויה מרגשת        צילום: תומר פדר

שבעה רצים בלבד הוזנקו במרתון הראשון בישראל, שהתקיים בתל אביב ב-1934. גם ב"מירוץ איש בנימין" של יקותיאלי לא רצו המונים, אבל היו בהם בכירי הרצים הישראלים (האם השמות ציון חצרוני ודני משרקי אומרים משהו למישהו?). ובכל זאת היה קשה להפיק מרוץ בתוואי מסובך כזה, והוא לא ארך שנים.

והנה 40 שנה אחרי, בעצם יותר מ-3000 שנה אחרי, אנחנו שוב רצים כאן. אז לא אכפת לי שתהיו ציניים, אבל אותי זה מרגש. ומה שעוד יותר מרגש אותי, זה שגם אני, ממרומי 44 שנותיי, נרשמתי למרוץ. כי בחודשים האחרונים התחלתי גם אני לרוץ, ואני עדיין לא מאמינה שזה קורה לי. בשבילי זו פשוט תפנית מרעננת בחיים.

בעשר השנים האחרונות אני מתוודעת בחשש-משהו לעובדת השתנות הגוף עם הזמן החולף. לא אגיד "הזדקנות" – זו מילה כבדה וממש לא שייכת לי, אבל בפועל זה מה שמתחיל לקרות. לא שזה מלווה אותי בכל רגע ורגע, אבל זה שם, כמו צל סמוי, צץ מידי פעם להזכיר, למרות שהגיל מביא אתו גם הרבה חוויות מדהימות. אבל במה שנוגע לגוף זו חוויה לא מוכרת ולא קלה. להבין שימי העלומים הרעננים והזוהרים כבר אינם ממש מנת חלקי, ועוד שערה לבנה שמבצבצת פה ושם, והתיק הרפואי החדש שנפתח, והנשימה הקצרה בטיולים, והילדים שכבר עוזרים לי במסלולים הקשים... – זו מגמה שרק תלך ותתגבר. והתמונה שיכולה לצייר את המצב הזה על פני הגרף היא של קו שהולך ויורד. והנה לפתע פתאום, הריצה הזו זרקה אותי לחוויה חדשה, כשהקו גם יכול לעלות.

זה התחיל מקבוצת ריצה שנפתחה אצלנו ביישוב (ועוררה מיני-סערה פנימית בשל היותה מעורבת לגברים ונשים) עם מאמן מדהים, והמשיך לקבוצת נשים נוספת שאליה הצטרפתי אני. כבר שנים אני מתגעגעת לימים שבהם הייתי יכולה לרוץ, לתת לגוף כמו לדלג על כוח הכובד, להרגיש קלילה ומרחפת מעל הקרקע. בשנות נעוריי אפילו השתתפתי בתחרויות לאולפנות בגבעת וושינגטון ואי שם באיזה ארגז במחסן קבורות להן שלוש מדליות לפחות.


רצים מסביב לטלמון. בכל מזג אויר (כמעט)

הרעיון שזרקה לי חברה ליישוב להצטרף לקבוצה ממש קסם לי, אבל האם הוא אפשרי? לא הייתי בטוחה בכלל. אז מסתבר שכל אחד יכול, אם עושים זאת נכון ובהדרגה. את השיעור הראשון הפסדתי כי היינו בחופשת-20-שנות-נישואין, וכך יצאתי לריצה הראשונה עם הילדים הקטנים שעוד בבית. ההוראות: לרוץ דקה, ללכת 4 דקות, עשר פעמים. בין ארבעים שניות לששים חשבתי שאני קורסת. הילדים (בני 10 ו-8) עודדו אותי לא להתייאש. הם נראו לי כל כך קלילים ובעלי כוח אינסופי.

מאז עברו ארבעה חודשים. מדקת ריצה לשתיים, לארבע, לשש, לשמונה. עד לריצה רצופה של 5 קילומטרים במסלול הקבוע שלנו בסובב טלמון. בכל פעם שאני חוזרת מריצה ומביטה במראה אני רואה אישה זורחת (טוב, בסדר, גם הזיעה שמבריקה עושה את זה), ומרגישה קלילה יותר ויותר משבוע לשבוע. לא שזה קל. שלוש פעמים בשבוע אני קמה בחמש וחצי-שש (וגם זה לא יאומן בשבילי), יוצאת מהפוך בעיצומו של החורף הקר החוצה כשעוד חושך ורוח מקפיאה, לבושה בנעליים ובבגדים המקצועיים שהבעל המקסים שלי קנה לי מתנה (גם הוא רץ, בקבוצה הראשונה, והוא ממש חוזר לתהילת נעוריו ומשיל קילוגרמים בזה אחר זה), ולמרות שהעליות עדיין מכבידות על הנשימה, ולמרות שהשרירים לפעמים זועקים הצילו, ולמרות שאלף קולות קטנוניים בתוכי צועקים לי להישבר בכל עלייה מחדש, אני מנצחת.  בדרך כלל.

אז מזמינה גם אתכם לצאת לנצחונות קטנים משלכם: תרוצו, אתם יכולים, ותחשבו על מה שמעבר לרגע הזה שבו נדמה שקשה: תחשבו על החיבור המיוחד הזה שלנו לארץ הזאת, על אלו שרצו כאן לפנינו, על תהליכים שמשפיעים ומשנים מתחת לפני השטח למרות שלא רואים ולא מרגישים אותם ברגע הזה בדיוק, ועל הדרך שבחרנו בה – להתמודד עם הקשיים ולהיות יכולים להם.

 ואל תשכחו להירשם למרתון התנ"ך! http://biblemarathon.co.il/

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
שאפו! (אורח) הגיב ביום שלישי 24.3.15

כל הכבוד לך מאירה.
ועם העקשנות הקצוברית שלך, אני מאמינה שניתן למצוא את אחד מרצי מרתון איש בנימין.
כבר לא רץ ודאי, אבל יכול להיות מעניק מצויין!
בהצלחה!

הגב
רינה (אורח) הגיב ביום רביעי 25.3.15

מרגש ביותר. כיף לחיות בתקופה שבה ההיסטוריה קמה לתחיה.
ואולי יום אחד גם אני אחזור לרוץ....

הגב
דינה גירא (אורח) הגיב ביום שישי 27.3.15

כל הכבוד!!!! הספורט חשוב לבריאות ולנשמה . לי יש בעיות בסחוס לכן אני נמנעת מלרוץ אבל אני שוחה, ואוהבת לרקוד.

הגב
גלעד פולק (אורח) הגיב ביום שני 20.4.15

מאירה שלום. קודם כל יישר כח על התהליך. אין ספק שזה עושה משהו לגוף ולנשמה. בתור אחד שרץ שם במרתון יחד עם עוד 3 חברים מקבוצת הריצה שלנו ("רצים עם רמי" - קבוצה משולבת של מתנדבים ובעלי פוסט טראומה על רקע לאומי - נט"ל) זה היה מעמד מרגש. ובאמת מאתגר. למדתי בעבר בעלי לפני כ-20 שנה, והמקום מוכר לי מאוד. הרעיון גאוני לחבר אנשים דרך הריצה לשילה העתיקה ושמחתי בכך שרצתי יחד עם חברה שלי שיהודה ושומרון עבורם היה (לרוץ עוד מרתון בחו"ל... :)). יידר כח לכל העוסקים במלאכה.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שני 27.4.15

תודה לך גלעד ששיתפת
ותודה על הפרגון דינה ורינה

הגב