חני כהן זדה
חני כהן זדה תושבת טלמון, נשואה לבני ואם לשבעה בנים, ציירת ואומנית יום ראשון 29.3.15 4 תגובות לפוסט 13583 צפיות

סוכנות הלב

כשנכנסתי לגלריה היא ישבה על הרצפה הקפואה, עיניה נשואות אל הקיר ובידיה עיפרון וסקצ'בוק. ליבי החסיר פעימה בזמן שזיהיתי שהיא מציירת את הציור שלי. ניגשתי אליה בלאט, שלא להפריע, ונזכרתי בי בגילה. עומדת בנשיונל גלרי בלונדון מול "משתה בלשצאר" של רמברנדט. הסיפור התנ"כי והאותיות העבריות מדברים בשפתי. עוצמת המחזה נחרת בליבי. ואני מנסה בכל כוחי לשמר את זיכרון הציור, להפוך אותו לחלק ממהותי.

בינתיים היא זיהתה אותי ושאלה בחשש אם זה בסדר. ברור, עניתי לה. כבוד גדול. התבוננתי במעשה ידיה וראיתי את דיוקן הנערה מתחיל להתגשם על הדף במחברתה והבנתי מה דיבר אליה - היא מציירת את עצמה. היא אוהבת את דמותה המשתקפת, היא בונה אותה מחדש אצלה בלב, כדמות של כוח פנימי ושל יופי.

ואז בא לי זיכרון אחר. כואב. אני בת 15, מעלעלת ב"מעריב לנוער". הכתב המגניב נותן תיאור מהימן של מה זה היצור הזה, בת דתיה. "אתם מכירים את זה" הוא פונה לקהלו המהנהן "שמלת ג'ינס בלי טעם. מבט חסוד בעיניים". עד היום אני חשה בכאב שהלם בי כשהבנתי שכך אני נראית בעיני הנחשבים, הכותבים הקוליים בעיתון שהערצתי וחיכיתי לו כל שבוע. הרגשתי דחויה ומורחקת בבעיטה מהמסיבה. ולא הבנתי למה.

שמי חני כהן זדה. תושבת טלמון במטה בנימין. ציירת.

לציור הגעתי אחרי מסע מפותל וארוך. הרבה בלבולים ומחסומים פנימיים אירעו בדרך. למעשה, הייתי צריכה עזרה מחברה כדי להבין שאני צריכה לצייר כמקצוע. אך ברגע שהבנתי את זה, המחסום הורם וחתרתי לכך בכל הכוח. בגיל 40 התחלתי לצייר. בת 42 הצגתי תערוכת יחיד ראשונה בגלרית עפרה באוצרותה של רות פסדר. בהמשך הבנתי שאני רק בתחילת הדרך ונרשמתי לבית הספר  לציור פיגורטיבי "התחנה" בתל אביב. למדתי ציור אצל שניים מטובי הציירים בארץ, ארם גרשוני ודויד ניפו. שלוש שנים, חמישה ימים בשבוע, 8:30-15:30. שנים מפרכות ומאושרות.

המורים שלי ושעות של אימונים לימדו אותי שפה של תקשורת דו-כיוונית. למדתי ואני עדיין לומדת להקשיב לעצמי. לזהות טעויות תפיסתיות. לזהות שגיאות. לתקן אותן בסבלנות ובלי בהלה. למדתי ועדיין לומדת לתקשר עם קהל. להעביר מסר מורכב בשפה הרמונית ומעודנת. לבטא את הפנימיות שלי בציור שאני מציירת. לחיות אמנות ולהחיות אמנות.

ציור נכנס בקטגורית האמנות הפלסטית. האמנות הפלסטית היא חלק מהתרבות העוטפת אותנו. תרבות היא מראה עוצמתית מאוד. היא יודעת לחדור לתוככי הלב ולהינעץ שם, מצליחה לרומם אותנו עד שמים או להשפיל אותנו עד עפר. אנחנו זכאים לבחור איזה תרבות לצרוך. מתבקשים לבחור בחוכמה בדברים שיתנו לנו כוח. לילדי כבר 17 שנה מנוי על "אותיות" (הילדים מתחלפים והמנוי נשאר...). הם קוראים את ספרי אורי אורבך ושי צ'רקה. הם לומדים להכיר ולאהוב את עצמם דרך התרבות שהם צורכים ודרך המראה שהם רואים.

זירת האמנות הפלסטית הוזנחה תקופה ארוכה על ידינו. בלעדינו היא רוחשת ושוקקת פעילות וחיים. היא נחקרת, מוערכת, נסחרת ומשפיעה על דעות ואמונות בנימים תת קרקעיים.

אך משהו חדש בהחלט מתחיל! לאחרונה אמנים עם אמירה ערכית מתחילים להיכנס לזירה. מעיזים להביא דעות חדשות מעולמם הפנימי. אמנים אלה נתקלים בתקרת זכוכית כפולה, כיוון שמחד הם מנסים להיכנס למועדון שהוא די סגור, מועדון שקיים שנים רבות במתכונת מאוד מסויימת וקשה לו להיפתח לקולות חדשים (ולעיתים גם מאיימים). מאידך, בעולם שלנו האמנות הפלסטית כמעט ולא קיימת, לא מוכרת ולא נצרכת. האמן נשאר בבדידותו, קריאתו נעלמת בתוך הריק. כאן המקום לצאת בקריאה אליכם, הקהל הפוטנציאלי שלנו: עזרו לנו להתפתח, עודדו אותנו כמיטב יכולתכם. אתם תגלו כי יותר מאשר אתם נותנים לאמן, היצירות שלו מעשירות את חייכם, או פותרות לכם דילמות ומעוררות למחשבה עמוקה.

על מנת להעצים את יכולת הביטוי שלנו בעולם האמנות הישראלי הוקמה קבוצת אמניות דתיות ששמה "סטודיו משלך". הקבוצה הוקמה על ידי ציפי מזרחי תוך כדי לימודי הדוקטורט שלה בתכנית ללימודי מגדר. היא פגשה במהלך המחקר לדוקטורט אמניות יוצרות שיצירתן דממה בסטודיו, אמניות שלא הצליחו לצאת משם ולהישמע בציבור. מתוך היענות למצוקה שחוותה בשטח, ציפי החליטה להקים את "סטודיו משלך".

העמותה הזו מאגדת אותנו כאמירה עם רמקול מועצם. אנחנו שואבות כוח זו מזו, בהתמדה שלנו בתחום האמנותי, בשיח הרעיוני, באמונה שלנו שזו מטרה חשובה וראויה. אנו עמלות כדי להביא פנימיות, מנשמתנו לנשמתכם.

בימים אלה עמדת תערוכה יפהפיה במרכז ליוצאי צפון אפריקה בירושלים. זו תערוכה שבאה להאיר ולהניח בקדמת הבמה את האשה המזרחית הדתית. דמות שלרוב מצטנעת, עסוקה בלהיטיב עם כולם, ואנו דרך התערוכה באות להוקיר ולהכיר את דמותה.

שם התערוכה "סוכנות" ואנחנו משמשות בה סוכנות הלב. בעדינות ובאהבה באות לתקשר אתכם על נושאים ודעות שנוגעים בכולנו.

התערוכה בחסות "אמונה" ו"סטודיו משלך". אוצרת: סאלי הפטל נווה. היא אוטוטו נסגרת, אז רוצו לראות.

המרכז ליוצאי צפון אפריקה רח' דוד המלך 14 ירושלים. פתוח עד יום שלישי  31.3,  מ10:00-14:00,  16:00-20:00

כמו כן, תערוכת יחיד שלי "רוחומרוח" מוצגת ב"גלריה האחרת" במכללת תלפיות. אוצר: אבנר בר חמא. רח' יטבתה 7 חולון. פתוח א-ה 9:00-19:00

מוזמנים בשמחה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
שרית (אורח) הגיב ביום ראשון 29.3.15

את יכולה להסביר את התמונה שצירפת? מה האמירה שאת רוצה להעביר בה? מה הסיפור מאחוריה?

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום ראשון 29.3.15

שלום שרית. הציור נקרא "אמונה". הוא בא לתאר סצנה מתוך סיפור בספר מלכים ב' פרק ד'. אשה אלמנה מבקשת עזרה כלכלית מהנביא אלישע, כדי להציל את בניה מבעלי החוב שמאיימים לקחת לה אותם. הנביא מורה לה לשאול כלים ריקים מכל השכנים ולמלא אותם בבקבוק הקטן של שמן זית שהיה לה בבית. היא עושה כדבריו, ממלאת את כל הכלים, מוכרת את השמן ומצילה את בניה.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום ראשון 29.3.15

חני , אכן את ציירת ומוכשרת מאוד.
כמה חשוב שיש במה ליוצרות דתיות. זה ילך ויתעצם וכל תערוכה מקדמת את כולנו .הרבה הצלחה .

הגב
דניאלה (אורח) הגיב ביום חמישי 2.4.15

ציור מדהים! אהבתי את השילוב ההיסטורי עם הסגנון של היום..

הגב