שירה פרי
שירה פרי נשואה לנתי ואמא לשני בנים ובת, תושבת עפרה, עובדת סוציאלית קהילתית במעלה אדומים יום שלישי 7.4.15 9 תגובות לפוסט 13232 צפיות

מתנות קטנות

בימים אלה משפחתנו הקטנה - אבא, אמא שני בנים ובת - מציינת שמונה חודשים בהם נזרקנו ממציאות חיים מוכרת של עבודה, ילדים ובקיצור – החיים, אל מציאות שונה לגמרי ממה שהכרנו.

לפני כשמונה חודשים החל מבצע צוק איתן, עוד מבצע צבאי ברשימה האין סופית של המדינה שלנו.
גם בפעם הזו האיש שלי הוקפץ, באמצע יום של חול, לצו 8 אל הדרום הרחוק. שוב מצאתי את עצמי עוזרת להכין את התיק, ושוב שאלנו ותהינו כמה זמן זה ייקח הפעם, ושוב התכוננתי לימים ארוכים של לבד ושל הרבה חוסר ידיעה, והרבה מתח צף ועלה לאוויר. הוא יצא לדרכו ואני נשארתי לבד עם שלושה ילדים קטנים, עם חופש גדול בפתח ועם הרבה סימני שאלה באוויר.

גיליתי שוב פעם שכשאני לבד ואחריות הבית על שתי כתפיי, הבית עומד דום. כשכולנו יודעות שהעזרה שבשגרה שמגיעה כל ערב לא תגיע היום, היא מוצבת אי שם ליד עזה, כדאי מאד לתקתק עניינים ולא לתת לערימת הכלים בכיור לגבוה ולא לתת לצעצועים להתפזר לכל עבר. מרוב לחץ ועייפות הכל היה מאורגן למשעי, הילדים היו במיטות בזמן, הכלים שטופים על השיש וכמעט אפשר היה לאכול מהרצפה.

במהלך הימים, כשהאיש שלי הספיק לחזור וללבוש מדים, לעבור אימונים, ולהפוך ללוחם כשיר, החיים בבית המשיכו כרגיל - קייטנות, עבודה. אבל כל העת החששות והמחשבות רצו בראש, מתחיל או לא מתחיל, נכנסים או לא נכנסים לעזה?

דווקא ביום שבו החלטתי שדי! עייפתי מלדאוג והאמנתי אמונה שלמה שיהיה בסדר; דווקא אז באמצע העבודה הגיעה שיחת הטלפון: "זה מהצבא, האיש היקר שלך נפצע, יש לו דימום ועוד מתלבטים אם לנתח או לא, תבואי לסורוקה, אם את צריכה הסעה – נדאג לך להכל".

אלו היו דקות ארוכות של פחד אמיתי וחוסר רצון להבין את גודל הבשורה. אני זוכרת איך הידיים התחילו לרעוד והבכי הזדחל לו לאיטו במעלה הגרון, אבל הראש כל הזמן ניסה להרגיע את הלב. להפתעתי גיליתי שכשהבנתי שלא הייתה לי עדיין יכולת להביא תועלת ממשית הראש עבד בצורה מפוקסת להפליא. הייתי עסוקה בלסגור ענייני עבודה ולצד זה התחלתי שיחות עדכונים עם המשפחה והצבא, בניסיון להבין איך מתגלגלים דרומה.
הפציעה הייתה פגיעה פנימית מרסיס פצמ"ר שחדר לגוף. הפצמ"ר נחת בקרבתו על הגבול ולמזלנו "רק" רסיס אחד פגע בו. מצבו הוגדר בינוני. נדרשנו מהרופאים להמתנה ארוכה, הם הורו לנו לגייס הרבה אורך רוח וסבלנות, ודרשו שנסתכל על חצי הכוס המלאה. הרופאים בישרו לנו שעלינו לחכות חודשים ארוכים עד שיוכלו לנתח ולנסות לתקן כדי להחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב לנו את רוב מה שהכרנו לפני.
למזלנו הטוב, במהלך שבועות האשפוז הוריי תפעלו את הבית והילדים בצורה מופלאה, שנתנה לי הרבה אורך נשימה ויכולת להיות לצד אישי בבית החולים. הימים היו ארוכים והנסיעות מתישות, ואם ברגע שהודיעו לי על הפציעה שמחתי לרגע קצר שאי הודאות הסתיימה כי הוא יצא מעזה ולא הייתי צריכה יותר לדאוג, בעצם הבנתי שרק שינינו סיפור ומיקום, והבנתי שחוסר הודאות והדאגות ממשיכים אתנו הלאה לזמן בלתי מוגבל.

המבצע נגמר, החיילים חזרו הביתה, ובדרום ניסו לחזור לשגרה. החגים עמדו בפתח והחיים שבו למסלולם - אצל כולם, אבל לא אצלנו. כמה שהכנתי את עצמי לרגע הזה שכולם ישובו לחייהם – הפער בין מה שקרה אצל כולם לבין מה שקרה אצלנו היה גדול מדי.

התמודדות עם פציעה היא תהליך ארוך שכולנו כמשפחה וכיחידים עברנו ועוד נעבור. זה תהליך הצופן בחובו עליות ומורדות, כאבים פיזיים וכאבים נפשיים ואין הנחות.
כלפי חוץ הכל המשיך כרגיל – אצלנו בבית עבר קיץ עמוס ביותר והכנות רבות של התחלות חדשות וההתרגשות גדולה. אך מתחת לפני השטח הפציעה חיה נושמת ונוכחת מאד בבית פנימה. ההתמודדות, הריצות, הבדיקות - הכל היה מתיש ומעייף.

עוברים טיפולים, מעקבים ובדיקות. לאורך כל הדרך חווינו חששות ומחשבות עגומות, התמודדנו עם מונחים חדשים, עם הגדרה של נכות, עברנו וועדות ושיח מול אגף השיקום ממשרד הביטחון, וכל העת צוברים עוד ניסיון ועוד חוויה.

לא תכננתי לעבור בחיי חוויה מטלטלת שכזו. את לא מכינה עצמך להתמודדות שכזו. במשך כל התקופה היינו צריכים להבין ולהפנים שפציעה היא לא התאוששות מלידה אלא תהליך ארוך וכואב. התקופה הזו הייתה עבורי שיעור גדול באמונה וקבלת הדין. לחיות באופן ממשי ביותר את דברי רבי עקיבא: "כל מה שה' עושה – לטובה הוא עושה".

כל התקופה הזו השתדלנו - ועדיין - לראות את חצי הכוס המלאה כי קרה לנו נס גדול, הפצמ"ר יכול היה לעבור נתיב אחר ולפגוע קרוב יותר, והרסיס הארור יכול היה לעבור ולפגוע פגיעה קטלנית יותר, והגרוע מכל עלול היה להתרחש. ואם כבר נגזר על אבא שלנו לבלות בבית חודשים ארוכים, אז כולנו זכינו בזמן איכות לא שגרתי. הפציעה זימנה לנו הרבה רגעים משפחתיים וזוגיים, העניקה לנו הזדמנות לעצור ולבחון מה יש לנו ומה אין, וכמו מילות השיר " מישהו שלח לי מתנות קטנות" - כמו הכוח לקבל את מה שאין, את מה שישמה עוד אפשר כבר לבקש ...

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
9 תגובות לפוסט זה
יערית (אורח) הגיב ביום שלישי 7.4.15

שירה הצדיקה כל הכבוד לך!!!! תזכי למצוות לאושר ונחת על דברי החיזוק

הגב
גיל (אורח) הגיב ביום שלישי 7.4.15

מה עוד אפשר כבר לומר/לכתוב אחרי קריאת מה ששירה כתבה?

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שלישי 7.4.15

יישר כח !
נכון ,מה יש עוד לבקש רק בריאות.
הרבה אמונה וכח לקבל הכל באהבה.
ועתיד זוהר ושמחה מכולם.

הגב
דורון גלבוע (אורח) הגיב ביום שלישי 7.4.15

שירה
ממש מרגש .. אכן מתנות קטנות ,ולראות דברים כאלה בכזו עין טובה זו גדולה ...
יישר כח והרבה בריאות כמובן

הגב
חנה (אורח) הגיב ביום רביעי 8.4.15

שיר
אין עלייך. כותבת כ״כ רהוט ועוד יותר נוגע.
שפע טוב עלייך ועל נתי והילדים

הגב
ש. מעוטף עזה (אורח) הגיב ביום רביעי 8.4.15

שירה יקרה.
תודה על השיתוף, על האמונה והחיזוק.
ממליצה להעביר את הפוסט המופלא הזה למשפחות פצועים נוספות. הוא מוסיף כח והתייחסות בריאה ומאמינה. תבורכו.

הגב
ציפי (אורח) הגיב ביום רביעי 8.4.15

מעריכה מאד את ההתמודדות הנעלה...אין ספק שאת עוזרת לנתי ולכולנו לקבל את הנסיונות ...כמתנה...גם אם קשה! נתת גם לי כח! רפואה שלמה והמשך ימים טובים לכם....המשיכי לחזק ו להתחזק !

הגב
ענת הברמן (אורח) הגיב ביום ראשון 12.4.15

שירה'לה יקרה
את מדהימה ביכולותיך להכיל את כל שעבר ועובר עליכם: הפציעה, השיקום וההחלמה, נתי והילדים, הבית והכאב...
רואה אותך מקרוב עם העליות והירידות וחווה אישה חכמה ומיוחדת.
יישר כוח !

הגב
חסוי (אורח) הגיב ביום ראשון 9.10.16

ראה הוזהרת! אם בעלה ימשיך לתקוף אותי !!!

הגב