תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום שלישי 14.4.15 1 תגובות לפוסט 13113 צפיות

מסע לפולין

כבר כמה שבועות אנחנו נמצאים בדיון משפחתי לא פשוט שעניינו מסע לפולין.

הבת הגדולה שלנו לומדת בכיתה י"ב, ובבית הספר יוצאים השנה למסע המוכר והלא פשוט הזה, למדינה שאדמתה מקוללת, לפולין. ההשתתפות במסע איננה חובה, מה שהפך את הברור כאן אצלנו בבית לסוער במיוחד. אני מעולם לא טסתי לפולין. כשהייתי בגיל של הבת שלי והתחילו אז את המסעות המאורגנים, זכור לי שסבא שלי לא רצה שכף רגלנו תדרוך על אדמת פולניה, וכך עשיתי.

כצברית גאה הרגשתי אז, וגם היום, שאין לי צורך בחוויה הפולנית הזו. גדלתי עם השואה בבית: עם סבא אחד שלא הפסיק לספר, וכל ארוחה משפחתית הייתה מסתיימת בתחושת חנק אם לא סיימנו את כל מה שהונח בצלחת, כי לו לא היה ואיך אנחנו מעיזים לזרוק?! ועם סבתא אחת שלא סיפרה כלום ורק אזכור השנה, 1939, הוביל לנהרות של דמעות, מה שגרם לכולנו להלך על קצות האצבעות ליד הפיל הענק הזה שנקרא שואה, העיקר שסבתא לא תבכה. לא ברור מה היה יותר חזק, סיפורי הזוועה של סבא או השתיקה של סבתא. מה שבטוח, שהשואה הייתה ועדיין קיימת וצרובה עמוק בתוכי.

עם השנים היחס אליה השתנה. זה התחיל מחלומות אימה כילדה קטנה שבהם הנאצים מגיעים לקחת אותי ואני בורחת ובורחת, המשיך בקריאה אובססיבית של כל ספר שהיה ניתן לקרוא על המלחמה ועל השואה, וקיבל תפנית לא פשוטה כשהפכתי לאמא, מה שהעלה את סף הרגישות שלי למקומות שלא ידעתי שקיימים בתוכי. הספרים הפכו קשים מקרוא, הסרטים שניסיתי לראות גמרו אותי ובדרך כלל הפסקתי לצפות באמצע, למרות שהסיוטים המשיכו לרדוף גם בלילות של אחרי. גם יום השואה הפך לאט לאט ליום קשה ומורכב, ואם בעבר הייתי רואה את כל התוכניות, שומעת רדיו והולכת לטקסים, בשנים האחרונות הוא הפך להיות יום קשה שבו אני בעיקר מנסה לדבוק בחיים ולהסתכל קדימה, ופחות לחטט בעבר, ולמרות שככה יותר קל אני מלאה ברגשות אשם, אז מה אם קשה לי, להם היה הרבה יותר קשה!

פולין ואיתה השואה נכנסו שוב לחיי כשאייל, בעלי, התחיל ללוות משלחות של קורס מ"פים במסגרת תפקידו בצבא. פעם אחר פעם הוא טס לשם, מקפיד להדליק נרות נשמה לזכר המשפחות האבודות של הסבא והסבתא שלי - סבים רבים שמעולם לא הכרתי, דודים, בני דודים ועוד קרובים נוספים שאבדו מבלי שוב. דווקא הוא, בן לעולים ממרוקו, שגדל בלי שואה בבית, נוסע שוב ושוב. בכל פעם אני מזהה עד כמה המסע הזה קשה לו. לרגע זה נראה מוזר, ואולי גם לא נכון, שלא אני מדליקה שם נר נשמה אלא הוא, אבל רק לרגע; כי העובדה שדווקא הוא נמצא שם, זה סוד הנצח והחוסן של העם שלנו. זו האחדות, וזה גם הנוכחות שלו ושל החיילים,לבושים במדי צה"ל, עם כל העוצמה שיש לצבא שלנו, צועדים בגאון על אדמת פולין ונשבעים לא עוד!!!

את מה שהנסיעות של אייל לא הצליחו לעשות, הצליחה השנה הבת שלי עם ההתלבטויות הבלתי פוסקות שלה. היא הוציאה אותי מהסטטוס-קוו שיצרתי עם השנים. דילמת המסע לפולין שלה, הכריחה אותי להסתכל לשואה שוב בעיניים, ולחשוב מחדש על היחס שלי אליה. לטוס או לא לטוס? אדמת פולין מחליאה אותי, הדם זועק שם מן האדמה, המחשבה שהילדה שלי תדרוך עליה, תיכנס פנימה לתוך המחנות - מפחידה אותי. המראות שברחתי מהם, ערמות המשקפיים, הנעליים, האפר, המשרפות, כל אלו יפגשו אותה פנים אל פנים? מה זה יעשה לה? מה זה יעשה לי? ומה אם לא?מה יקרה אם היא לא תיסע לפולין? איך היא, כבת הדור השלישי לשואה, שאמנם זוכה גם לחיות ולהכיר את הסבים והסבתות שלי, תעצב לעצמה את היחס שלה לשואה? אולי הדור הזה וזה שאחריו יהיו חייבים לטוס לפולין? אולי יחסר להם משהו שלי זורם עמוק בדם? ואולי בדיוק ההפך?

אולי אסור להם לטוס לשם? אולי חווית השואה שלהם צריכה לצמוח כאן בארץ? לטעום עוד מעט מהעדים החיים שנותרו כאן, לבנות לעצמם את הזיכרון שלהם ולראות איך הם מעבירים אותו הלאה לילדים שלהם?

בקיצור, המון שאלות, וכן, גם המון חששות, ובעיקר סלידה גדולה מפולין.

מזל שההחלטה היא שלה ולא שלי. מי יודע, אולי רק אם היא תיסע לשם אדע את התשובות, ואני מקווה שלא היא ולא אני נצטער על כך. מה שבטוח הוא שהמסע שלה הפך להיות גם המסע שלי, והוא לא פשוט לי בכלל.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
אימי (אורח) הגיב ביום ראשון 19.7.15

כל כך מדויק!
חווית דור שלישי לשואה מאוד דומה לשלך, רק הפוך, סבתא מספרת וסבא שותק.
אותו הדבר לגבי הספרים והסרטים, אותו הדבר המעבר לאימהות.
אני עדיין בשלב שזה מונח בצד...האם היא נסעה בסוף?

הגב