כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום ראשון 19.4.15 1 תגובות לפוסט 12599 צפיות

שבוע כזה של שואה ותקומה

שבוע כזה של שואה ותקומה. שבוע שבו המחשבות נודדות לעומק מהות החיים פה בארץ ישראל.

אני מקפידה ללכת לעמוד עם הילדים שלי בצפירות השונות. ממילא ימי זיכרון הם לא ממש ימי עבודה...

עומדת. דמעות. שתי דקות של פער בינדורי שבין סבא וסבתא שניצלו מזוועות השואה בהונגריה, שעברו מסע מפרך של הישרדות ומילוט, ובין בני, הצבר הצעיר בן השבע וחצי. מחבקת אותו בעומדי שתי דקות תמימות לזכר הנספים. מתווכת לו את הטקס שלא קשור למציאות. לוחשת באזניו מילים מרגיעות תוך כדי שרב בית הספר מספר סיפור שספק אם אני כמבוגרת מסוגלת להכיל, בטח לא מתאים לילד צעיר שהוא דור רביעי לשואה. חושבת על טקסים די זהים בהם נכחתי כילדה ומבינה שהזיכרון צריך לשנות צורה. הרי אני חוויתי את צלקות השואה כנכדה בכורה שספגה את הקשיחות, השתיקה והאמירות הכל כך מוכרות של "תסיימי מהצלחת, זה מה שביקשת, תאכלי" - גם כשהייתי מלאה ולא אהבתי את הטעם...

והיום, עומד ילד בן עשר, מדקלם טקסט שהוא לא ממש מבין, ובינתיים המורות גוערות בילדים עם הפרעות קשב שממילא לא יכולים לשבת דקה ומצופה מהם לשבת בשקט ולשמוע מילים שלא בטוח שהוסברו להם מעולם. ילדיי שלי מכירים את המונחים, זכינו שהם יכירו את כל הסבים והסבתות שלי (גם מהצד התימני) לאורך כל שנות ילדותם. הם שמעו, הריחו, והיו חשופים למעט שסבא וסבתא סיפרו בתקופה האחרונה כשהבינו שלא יחיו לנצח. אבל המון ילדים אחרים לא מכירים, לא טעמו, לא שמעו. למה אופי הטקס לא משתנה? איך כל החכמים לא מוצאים דרך אחרת ללמוד ולזכור?

ילדי הכיתות הגבוהות העבירות טקס למופת. בנות השרות וחברי מועצת תלמידים הצליחו לרגש ולהעביר מסר מהודק וקצר. רבע שעה, כולל התקווה ואני מאמין. בול לילדי ד' ה' ו' שישבו בשקט מופתי וניכר על פניהם שקלטו. אבל בטקס הנפרד לכיתות הנמוכות, משהו לא עבר. הילדות הקטנות שצחקו קיבלו נזיפה מבהילה וגם הבנים שתנדנדו על הכיסא. אמנם טקס קצר של עשר וחצי דקות, אבל אני לא בטוחה שלא עשה יותר נזק מתועלת. להגיד לילד "היום לא מוחאים כפיים, זה יום רציני" – זה כבר לא רלוונטי. לתת הנחיות לילדים צברים מתוקים להיות 'עצובים' ולהרכין ראש - לא פועל את פעולתו. זה רחוק מדי...

יוצאת מרחבת בית הספר לכיוון מגרש הכדורסל וצופה באמצעי שלי (כיתה ו') מתרגל דגלנות לקראת טקס יום הזיכרון ויום העצמאות, ושוב עולות בעיניי דמעות. מתרגשת לראות נערים על רקע הנוף של השומרון במדינת ישראל הריבונית עם דגלי ישראל בכחול לבן.

ואז מגיעה הודעה על בת הישוב שנפצעה קשה אתמול בפיגוע דריסה בירושלים, בירת ישראל, ועוד בחור נדרס למוות באותו פיגוע, והדעת משתבשת. מי אנחנו? מה אנחנו עושים פה? למה ממשיכים לטבוח בנו? האם התרגלנו להיות עם נרדף? לאן כל זה הולך... גדרות, רכבי סיור, פלוגות, פילבוקסים בצומת, חיילים בהסוואה, מלחמה פעם בשנתיים בממוצע, דקירות, פינוי יישובים, דריסות, בקבוקי תבערה והמון אבנים... פה, במדינה הריבונית שלנו שהיא המקלט היחיד ליהודי העולם ואנחנו מתמודדים עם אויבים מבית, מימון אירופאי לטרור ולהשתלטות על שטחים נרחבים בנגב, במסדרון אדומים, בבקעה, בגליל. החלוצים שהקימו פה מדינה, סבא וסבתא שברחו בלי כלום מהונגריה הקומוניסטית שאחרי המלחמה, שחלמו על ארץ הקודש, על שקט וגאווה יהודית, מה נותר מהם? מה נותר לנו?

אז לכבוד יום ההולדת של מדינתו העצמאית, אני רוצה לאחל לה ולנו, שנדע לעמוד איתנים, שנפסיק לחכות ל'חסדי" העולם וניקח באומץ את גורלנו בידנו. שנדע להגיב נכון ולשמור על עצמנו בהרתעה ולא בהתגוננות מרכינת ראש. שהגדרות יוסרו, שרכבי האבטחה ידממו ונוכל ללכת בביטחה לטיולים בלי צורך בתיאום מראש או ליווי בנשק. שנהיה עצמאים וגאים במי שאנחנו. שנמשיך לייצר פה חלב ודבש, חקלאות והייטק, אהבה ושלום. שלום של אמת. שלום שבו יהיה לעם היהודי מקום אמיתי ובטוח. שהסגולה שלנו תפרוץ את גבולות ההיגיון ונאיר בעולם את אורנו המיוחד, זה שהביא לנו עשרות פרסי נובל, זה שהשאיר אותנו קיימים במשך אלפי שנים של גלות וגאולה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
תמר רדר (אורח) הגיב ביום ראשון 19.4.15

בשיחה עם נכדתי ביום השואה, חשבנו בקול רם שהגיע הזמן לשנות, אולי ליצור הגדה נוסח ההגדה של פסח ברוח היציאה מ"עבדות, שואת אירופה לחרות מדינת ישראל, שתכלול סיפורים שירים וגם תאפשר למשפחה להוסיף ולבנות את הנוסח שלה. בנוסף הצעתי שבמקום טקסי בית-ספר הנושא יופעל במסגרת הכתה כשלכל גיל/כתה יהיה תוכן ומסגרת שלה על מנת שכל שנה יתחדש לילדים דבר מה.

הגב