מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום ראשון 26.4.15 4 תגובות לפוסט 12195 צפיות

אחים לנשק

ימי אייר נוראי-ההוד בעיצומם. חלפו להם יום הזיכרון ויום העצמאות, ולפנינו יום שחרור ירושלים. אבל בשנה הזו דבר-מה השתנה. זו פעם ראשונה בחיי שביום הזיכרון אני אמא לחייל, והפעם זה היה אחרת.

זוויות הראייה שלנו אל ימי הזיכרון, ובתוכם גם יום השואה, משתנות עם החיים. כשאנחנו ילדים, כשאנחנו נערים, כשאנחנו הורים צעירים לילדים קטנים – אנו חווים את הימים האלה בהתאם. את הדימיון שלנו ממלאות תמונות אחרות, הפחדים שלנו לובשים דימויים אחרים, הרגשות שלנו מוכוונים אל מקומות שמתאימים לעולם שהוא עולמנו. כך בכל שלב בחיים.


צילום: ראובן שימלמן

להיות אמא לחייל ביום הזיכרון, יותר מכל זה פחד צונן שמסתנן, וניסיון לא-רצוני אך מטלטל ובלתי אפשרי לעמוד בנעליהן של האמהות שעל המסכים. והערצה גדולה להתמודדותן וגבורתן. ועוצר-כפוי על הדימיון. ותפילה חרישית בלב.

בין כאמהות ובין שלא, בארץ קטנה כשלנו, אין מי שיום הזיכרון לא אישי וקרוב לו. אין מי שלא נושא על גבו את תיק נופליו. מה גם שיום הזיכרון לחיילי צה"ל ויום הזיכרון לנפגעי הטרור – יום אחד הם, וכך אין מי שמשא התיק על גבו לא כבד וכואב, כי אין מי שלא הכיר ואהב וכאב נופלים לא מעטים. 

בת שנתיים הייתי כשפרצה המלחמה הראשונה בחיי (יום כיפור, ואני לא זוכרת כלום) ומאז ליוו את חיי – כמו רובנו בארץ הזאת - שמות ועוד שמות שנוספו לרשימות ימי הזיכרון. ילדותי בקרית ארבע ואחר כך בהרי השומרון זימנה כר נרחב של הזדמנויות, וסליחה על הציניות. אל תחתית התיק שלי נדחס זיכרון ילדות מוקדם על הלם עצום של כל מי שסביבי נוכח פיגוע הירי בשערי בית הדסה שבו נרצחו ששה בחורים; ואחריו החיפושים אחרי הילד רמי חבה סביב אלון מורה שהסתיימו במציאת גופתו שאבן רוצצה במערה; וממשיכים באבנר ונדב שנפלו בלבנון, החברים של בעלי מאסון צאלים, עפרה המקסימה שנסעה להביא את משפחת אחותה מבית אל ונורתה בדרכה, גביש, ועוד ועוד... הקיץ הקשה האחרון הוסיף גם הוא למשא. איש איש ומשא נופליו...

המלחמה שלנו על הארץ הזו נדמית כאינסופית. היא בלתי נתפסת. אבל ניסיון החיים כאן כבר לימד אותנו שהבריחה ממנה אל מחוזות של "תנו לחיות סוף סוף בשקט" רק מכפילה את המחיר.

אז מה, לנצח נחיה על חרבנו?, שאלה אותי פעם במבט מאשים עיתונאית אחת ממחנה השמאל במשדר טלויזיוני, את השאלה שבה אוהבים לשאול אותנו כל שמאלני הארץ.

הייתי כל כך רוצה להאמין שלא, במיוחד עכשיו, שיש לי בן בצבא.

ולרגע אחד בכל יום זיכרון אני יכולה להבין את אלה שכוחם לא עומד להם והם אומרים: די. אי אפשר יותר. אם רק נרצה מספיק, נוכל להפסיק את שפיכות הדמים הזאת, את המחיר הנורא הזה, הבלתי אפשרי.


צילום: רחלי סגל

אבל אני גם יודעת שבחיים זה בדיוק הפוך. כשאתה בורח, אתה מקבל הכל בהפוכה. כשאתה נכנע לחולשה, בסוף תידרש באין ברירה להשקיע מאמץ כפול. כשאתה מובל על ידי תסריט פנטסטי ולא מציאותי, סופך שהמציאות תבוא ותטפח על פניך.

בעוד שלושה שבועות – יום שחרור ירושלים ויהודה ושומרון. עוד מלחמה בשרשרת המלחמות הארוכה של ארצנו הצעירה, מלחמה שהסתיימה בניצחון מזהיר ובנס, ואיפשרה לנו לחזור הביתה, אל מחוזות התנ"ך ולב ההיסטוריה של עמנו; והעצימה לשיאים חדשים את חילוקי הדעות על עתידה של הארץ הזאת.

"צה"ל בששת הימים הפסיק הלדורות", אמר אז דוד בן גוריון, והתייחס לאמירתו כמעט עשרים שנה קודם לכן, אחרי המלחמה הראשונה של מדינתנו, בקיץ 1948. "זוהי בכייה לדורות", אמר אז על כך שהצעתו בממשלה לכבוש מיוזמתנו את אזורי יהודה ושומרון עד הירדן נפלה על חודם של שני קולות.

האמנם הבכייה לא היתה לדורות? בן גוריון היה קצת אופטימי מדי. בדורנו לפחות, הבכייה עוד מורגשת. הוא כנראה סבר לעצמו שתחושת הצדק ההיסטורי האיתנה שחש כל העם עם חזרתנו הביתה אל הרי יהודה ושומרון, היא עובדה מוגמרת.

מאז המציאות מאתגרת אותנו. העולם כולו רוטן ורושף ולוחץ ומאיים ומה שהיה פעם ברור וטבעי ומובן מאליו, כבר לא כך היום. תחושת הצדק שבשיבתנו לכאן נסדקת ונבחנת כל העת. אבסורד: דווקא במערכות הצדק והמשפט, יותר מכל, היא נתונה למרמס שוב ושוב.

                                                                 * * *

כבר במוצאי יום העצמאות ארז הבן שלי את המדים וחזר לצבא. לקחתי אותו לרכבת, עוטה על עצמי אומץ וחיוך. וכשנסעתי משם חשבתי על חבריו שנקבצים עכשיו מכל קצות הארץ. ועל אמהותיהם הנפרדות לשלום. ואני יודעת שחבריו לצבא באים מכל מיני בתים, מכל מיני מקומות, מכל מיני תפיסות עולם ואמונות ודעות. ודאי יש ביניהם גם שמאלנים ואנטי-דתיים וכאלה שרואים במתנחלים כמונו את האשמים בכל. אבל בסוף, ברגע האמת, הכל מתגמד, ויותר מכל דבר אחר, בצבא הם אחים. ואנחנו, ההורים שלהם, עוד נסתכל עליהם ונדע שאם הם אחים, גם אנחנו ההורים מתחברים בינינו אם נרצה ואם לא נרצה באיזה גשר מיוחד במינו, שצולח את כל המחלוקות, ומגמד את כל ההאשמות, ומטשטש את כל הפערים.

וכנראה, אני מהרהרת, לריבונו של עולם יש סיבות נסתרות מעינינו לכך שהמלחמה על הארץ הזאת עוד נמשכת. 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
בין כאמהות ובין כלא (אורח) הגיב ביום ראשון 26.4.15

לקח לי זמן להבין את המשפט.
הייתי משנה.

הגב
דינה (אורח) הגיב ביום ראשון 26.4.15

כרגיל כתבת יפה ומרגש וגם הפעם הזדהתי מאוד עם דבריך, בתור אמא לחייל שהתגייס לא מזמן, עברו בליבי מחשבות דומות ואת היטבת לבטא אותם. ישר כח!

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שני 27.4.15

אוקי, תודה
אם זה לא מובן - אתקן

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שני 27.4.15

תודה דינה. בהצלחה לך ולחייל הצעיר!

הגב