מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין יום רביעי 6.5.15 1 תגובות לפוסט 12087 צפיות

אז, כשקראו לי צהיינש

"לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואימו 

לכל איש יש שם, שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו..."

 
לי יש שם שנתנו לי חניכיי מהשירות הלאומי: צהיינש. שמיניסט מצחיק בשם אבי טללה, החליט שהמראה הצהוב והחיוכים שלי מזכירים לו שמש, שזה צהיי באמהרית.

וכיוון שהוא היה אתיופי די צבר, כבר הרבה שנים בארץ, השם שלו אברה הפך לאבי וגם השם שלי צהיינש - חזר למקור בעברית, שמש. הרבה חניכים אחרים שלי אז, במקווה ישראל, היו בעלי שני שמות. השם שנתנו להם הוריהם, והשם שהדביקה להם הגננת, כי זה דמה בצליל לשם המקורי, ובעיקר כדי להקל עליה ועל הילדים האחרים. שני שמות שהם ביטוי לשתי זהויות שמנסים להתמזג.

(ביקור בית באשדוד, ואני עם צמות ארוכות ואדומות...) 

זאת היתה שנה ממש מיוחדת, השנה ההיא במקווה ישראל. מקווה ישראל הוא בית ספר חקלאי שמשמש מזה שנים רבות כר קליטה לאוכלוסיות של עולים. עליית הנוער המשמעותית הראשונה היתה לפני למעלה מיובל, של ילדי אירופה, והיום עליית הנוער ששולטת שם היא של ילדי עולים מאתיופיה ומברית המועצות.

זו היתה ההיכרות העמוקה והמשמעותית שלי עם העדה האתיופית. נערים ונערות עדיני נפש אבל גם תוססים ברמות אחרות. גם בתוכם היתה חלוקה פנימית ברורה למדי בין ה"עולות" ו"הוותיקות", העולות שדבקו בשמותיהן המקוריים, שהיו בארץ מעט שנים, העדיפו לדבר אמהרית בינן לבין עצמן, לשמוע מוזיקה אמהרית בקולי קולות, לעשות צמות זו לזו עד שעות הלילה הקטנות, שזורות בתוספות שיער סגולות, אדומות וחומות. "הן עולות, אנחנו לא", הודיעו לי הוותיקות, בנות שהגיעו לארץ בגילאי הגן, שהעדיפו לשמוע מוזיקת פופ כמו כל חבריהם הישראלים, עם נטייה קלה לראפרים וזמרות כמו ביונסה.

את הלקח על האינטגרציה שכפינו עליהם למדנו כשניסינו בכוח לערבב בין החדרים בפנימייה, להכריח אותן להתערבב עם אחרות, לעזור להשתלב, להיות חלק. תלינו על הקיר את הרשימות החדשות, הודענו להן שעד הערב כל אחת מ-32 החניכות שלנו מחויבת לארוז את חפציה ולהתמקם מחדש, וברחנו לקניון עד יעבור זעם. כשחזרנו בעשר בלילה, שעת כיבוי האורות בפנימייה, גילינו מרד עקשני, ולקח עוד ימים רבים עד שהשקט חזר לשרור במעונות.

השנה הזו הביאה אל תוך חיי הרבה מאוד מושגים וחוויות משמעותיות. ההיכרות עם ההורים העדינים, ביקורי הבית שכללו טעימות של אינג'רה ודאבו (=לחם), החשיפה הראשונה שלי למשפחות מעוטות יכולת עם בית דל מרוהט בפשטות, והכנסת אורחים מדהימה ומכובדת. ההיכרות עם ההורים שהדבר הכי חשוב להם בעולם היה שהילד ייצא עת תעודת בגרות, ירכוש מקצוע, ישתלב כראוי, גם כשהם עצמם לא למדו בבית ספר מעולם. התמודדות עם שתיית אלכוהול ועישון מאסיבי של סיגריות מגיל צעיר היתה חדשה לבת יישוב כמוני, שלא הכירה את הדברים האלה. נערות בנות 16 שהרבה פעמים היוו חוליה מקשרת בין ההורים לבין החיים בישראל, והיו הולכות איתם לקופת חולים ולבנק ולביטוח לאומי ונלחמות את המלחמות בשביל ההורים שלהן - בעברית.

אני עוקבת אחרי החדשות על ההפגנות של יוצאי אתיופיה, והלב שלי איתם. גם הגוף שלי היה צריך להיות שם, אני מודה, ואיכשהו בטעות זה לא קרה. אני רואה חדשות מידי ערב וממש כועסת על התקשורת שמלבה את האש והופכת את השולי לעיקר - האלימות, הגזענות של השוטרים, המחאה החברתית החדשה. העיקר צריך להיות בדק בית שלנו כחברה, ולבחון איך אפשר להוריד את החומות, כדי שהם יהיו חלק מאיתנו ואנחנו חלק מהם.

אנחנו, החברה הישראלית, מפסידים אותם. מפסידים את האנשים האלה שעשו הכל כדי להגיע לארץ, ובוכים מהתרגשות ביום הסיגד כשהם עולים לירושלים וכל כך אוהבים את ישראל, אבל נפגעים ממנה שוב ושוב. מפסידים את בני הנוער שכל חלומם לעטות מדים ירוקים וכחולים ולשרת בצבא, אבל מאבדים אותם כשהמסגרת לא מבינה שיש להם בעיות ת"ש ושיש מתוכם מפרנסים יחידים של משפחה שלמה; מפסידים אותם כשבמשטרה מדביקים להם תווית של אוכלוסיה בעייתית. מפסידים אותם שוב ושוב באוניברסיטאות, במקומות העבודה, במגזר הציבורי, מסיבות שאני לא יודעת לציין ולתת להן שם ברור, אבל העובדה היא עובדה.

אני גאה בהם, בחניכים שלי מלפני עשור, היום הם כבר אנשים בוגרים. הם פעילים חברתיים ומתעקשים על מה שחשוב להם, ויוצאים להפגין ורוצים לקחת אחריות על העתיד שלהם, של העדה ושל הדור הבא.

("הפגנה -6.11.06" מאת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה - נוצר על ידי מעלה היצירה.)

עשר שנים חלפו מאז, בעידן שלפני הסמארטפונים היה קשה לשמור על קשר כשהפלאפונים מתחלפים כמו גרביים. היום אני רואה אותם קצת בפייסבוק ורוצה בעיקר להשתמש בפוסט הזה כדי לומר לכם כמה אני גאה בכם, ומרגישה שהמאבק שלכם הוא המאבק של כולנו, והלוואי ונצליח ביחד להביא את השינוי שכל כך מגיע לכם ולכולנו כחברה ישראלית אחת.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
עפרה (אורח) הגיב ביום חמישי 7.5.15

מירי יקרה, כל מילה בסלע! ואין ספק שהשם שהדביקו לך מתאים לך! תמשיכי להאיר!

הגב