תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום חמישי 14.5.15 אין תגובות 12011 צפיות

כשאורי בכה

"את מאלו שמתרגשים ומזילים דמעה כאשר מניפים את דגל ישראל בטקס יום העצמאות בעלי", אמר לי חבר-עיתונאי לפני כמה ימים.

יום ירושלים בישוב עלי.צילום: גדליה בלום

"אני בז למי שמתרגש מדגל ישראל", והוסיף: "אני מקווה שהבת שלי בחיים לא תזיל דמעות כשהיא תראה את דגל ישראל". סיימנו את השיחה בינינו כשאני נשארת עם תחושת עצבות עמוקה מהולה במידת-מה של רחמים. בדרך כלל אני לא נוטה להזיל דמעות בקלות, חלק מהקרירות הפולנית שטבועה בי, אבל ישנם רגעים שבהם הדמעות אצלי פשוט זולגות ושום חוסן פולני לא יכול למנוע זאת. הרגעים האלו ברובם קשורים לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל. בגדול כל הסיפור היהודי מרגש אותי, משהו בשרשרת הדורות, בחיבור של אז והיום ובתקומת העם היהודי ושיבתו הביתה, גורם לי לא רק לבכות אלא גם להודות על הזכות הגדולה בלהיות חלק מהתהליך המופלא הזה.

חשבתי על מי שחי את חייו בלי להזיל את הדמעות האלו, על מי שלא יודע או לא רוצה להתרגש מדגל ישראל, על מי שמוכן להתרגש מאוד מילד, מחיוך, מעוול מוסרי ומוחסר צדק, אבל רק ברמה הפרטית; הסיפור הלאומי ההיסטורי לא מעניין אותו, הוא לא מחובר אליו. במקרה הטוב הוא נאבק בהשלכות שלו. חשבתי על כמה הוא מפסיד החבר הזה שלי, על כמה מפסידים אנשים שכמותו, חשבתי על הציניות שמהווה תחליף רגעי לצורך הנפשי הזה שלדעתי קיים בכל יהודי, ציניות שמשאירה את האדם בודד, מנותק ובעיקר מיואש. למה מיואש? למה בודד? כי אנחנו לא רק פרטים, אנחנו גם עם, ויש לנו צורך נפשי פנימי להיות מחוברים בשני הרבדים.

צילום: גדליה בלום.

כשהמחשבות על השיחה לא עוזבות אותי ומעוררות אותי לתהות מה הניתוק הזה עושה לעם שלנו, לאן הציניות הזו יכולה להוביל אותנו, הגעתי לאזכרה של אורי אליצור ז"ל. נכנסתי קצת באיחור אבל כנראה בדיוק בזמן. על מסך ענק הוקרן סרט - אורי ונכדו עומדים במרפסת תצפית כשלפניהם ירושלים. אורי מספר לנכדו על העיר בה נולד וגדל ועל שיבת עם ישראל לארצו, והבכי חונק אותו, והוא לא מצליח לעצור את ההתרגשות. זו לא פעם ראשונה שאורי בוכה שם על המרפסת הזו. שנים קודם לכן אורי מתאר איך הגיע ביום ירושלים לבית אורות שעל הר הצופים והמחשבות על סבא שלו ועל הסבא של הסבא שלו שחברו יחדיו לרגע הזה שבו הוא זוכה לעמוד בירושלים ולראות המוני נערים ונערות צועדים ברחובה של עיר, כשחולצות לבן על גופם ודגלי ישראל בידם, גורמות לו להזיל דמעות. הסתכלתי על האיש החזק הזה, שכוחו היה בחריפות שכלו, ביכולת הניתוח שלו ובהבנה העמוקה שלו את המציאות; האיש הריאלי הזה שהיה גם מורה למתמטיקה ידע גם להתרגש ולבכות. הופתעתי מהדמעות של אורי, והן שבו והופיעו עוד כמה פעמים במהלך הסרט. לא רק בימיו האחרונים הוא בכה, גם שנים רבות קודם לכן הוא ידע להתרגש ולהזיל דמעות, הוא כנראה גם בכה כשהניפו את דגל ישראל בעפרה.

חשבתי לעצמי על כוחן של הדמעות האלו, על מה הן בונות לנו בנפש, על זה שמי שמזיל אותן הוא לא חלש כפי שנתפש בעולם מנוכר. חשבתי על עם ישראל ועל הקשר המיוחד שלו עם הארץ הזו ובעיקר עם ירושלים, על כמה דמעות של צער וגעגוע זלגו מעיניו במשך אלפי שנים, ועל הדמעות שלנו שהן דמעות של שמחה, התרגשות והודיה על עוצמתו של הרגע הזה. חשבתי על היום בו שוחררה ירושלים, אחרי אלפי שנים, יום בו אף עין לא נותרה יבשה. חשבתי על כוחו של אורי שידע לכתוב, לערוך, לייעץ, לכוון, לאפס; וידע גם להתרגש ולבכות. חשבתי שוב על החבר הזה שלי וכמה הוא מפסיד, וחשבתי על הבת שלו. אמרתי לו שאני מקווה בשבילה ובשבילנו שהיא תדע להתרגש מדגל ישראל.

 השילוב הזה של אורי הוא בעצם כוחנו שלנו כעם. היכולת לחשוב, להבין, לזכור, אבל גם לבכות ולהזיל דמעות. הדמעות האלו הן הנקודה הפנימית שמחברת אותנו לעבר ומחברת את ילדינו לעתיד, לדעתי הן הדבק שמחבר את אותה שרשרת דורות נצחית של עם ישראל לארצו. 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה