מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום רביעי 21.11.12 1 תגובות לפוסט 180267 צפיות

מה עושים עם הפחד הזה

בהתחלה בכלל לא ראיתי אותם.

וכשראיתי אותם, את עשרות הנערים שרק חיכו לי, פתאום רצים במעלה ההר, צנח לי הלב עד לקצות האצבעות.

באותו רגע עוד לא ראיתי את מחסום האבנים, ועוד לא רצו במוחי תסריטים על מה שכמעט כמעט קרה: כמעט נכנסתי לטווח-עשרות-האבנים, נבלמת מול מחסום הסלעים והצמיגים, ונרגמת עוד ועוד ועוד, באין מוצא להימלט. כמעט.

שנייה לפני שנכנסתי לצומת שתחתיהם, הופיע פתאום בעלי ברכב הביטחון שלו, כורז לי לעמוד בצד, עוצר בגאון מולם באורות מהבהבים וסירנה צועקת, והם מתחילים לרוץ מעלה בחזרה, שומטים את האבנים הגדולות שחיכו בידיהם כשעיניהם עוקבות אחר רכבי המתקרב, להוטים להטיחם בי.

וכשהלב חזר למקומו, זה כבר לא היה אותו מקום.

ואני יודעת, אני יודעת מה קורה במדינה הזאת בימים האלה, ויודעת ששפר גורלי יחסית. מה אומר לכל הנשים בבאר שבע, בשדרות, בנתיבות, ובעוד עשרות מושבים שאת שמם קודם לכן לא שמעתי. הרי הפחד שלי הוא כאין וכאפס לעומת הפחד שהוא מנת חלקם יום יום בזמן האחרון. ואני יודעת שהאבנים האלה שתוכננו לרגום אותי הן חלק מרצונם של ערביי יו"ש להיות שותפים למערכה יחד עם אחיהם בעזה, ועוד מעט וכל זה יחלוף והשקט יחזור גם אלינו. ובכל זאת הפחד הזה שתפס לו חלקה בליבי, לא יזוז משם כל כך מהר. כי צרובים בו ולפתע צצים להם רגעים לא-פשוטים משנים עברו שהספקתי לדחוק לקרן זווית: אז כשנקלעתי לריב חמולות באמצע הכפר עין עריק וטילטלו בכוח את רכבי; אז כשנרגמנו באבנים בטיול-נוער וחזרנו עם שני הרוגים; אז כשנסעתי רועדת כשעל זרועותיי מיליוני רסיסי זכוכיות מחלוני השבור שנרגם באבן מול עיניי ואיני מעיזה אפילו לעצור כדי לנער מעצמי את הזכוכיות האלה.

ותמיד המשכתי. לא פעם הרגשתי לא נורמלית, אבל המשכתי ליסוע, כי אני לא אתן להם לנצח אותי. ואני גם לא רוצה לתת להם לגרום לי לפחד. כל כך רוצה פשוט לא לפחד מהם. ומחפשת מאיפה לשאוב את הכוחות.

בשנים האחרונות נהיו חיינו כאן על ההרים בין הכפרים הערבים יותר ויותר נורמליים. כבר שכחנו כמעט לגמרי את המראות האלה. אנחנו נוסעות – גם נשים שנוהגות לבדן – לכל מקום ובכל שעה. היישובים שלנו הולכים וגדלים. ויחד עם זה הופכים ימים לא-נורמליים להיות מנת חלקם של יותר ויותר אזרחים במדינה הקטנה הזאת. מדינה קטנה ולא נורמלית.

לרגע אני חושבת למחוק את כל מה שכתבתי כאן. כי חשובה לי כל כך הנורמליות הזאת שיש לנו כאן בשנים האחרונות, אז מה פתאום אני מספרת לכולם על אבנים ומחסומים. אני רוצה לאחוז בנורמליות הזאת ולא להרפות. רוצה שאל ההרים האלה שבהם אני גרה, יגיעו לביקורים ולטיולים המוני אנשים מכל מקום בארץ. בלי לפחד. לראות את המעיינות, האתרים ההיסטוריים, הנופים. לראות מהתצפיות הגבוהות שלנו את הבית שלהם בתל אביב פרוס כמו מתחת לכף היד. לראות את השליטה שיש לנו, יושבי ההרים, על כל מה שמתחת.

ובכל זאת החלטתי לכתוב על מה שהשתלט לי בימים האלה על הלב, כי אני יודעת שהלב שלי ממש לא לבד עם ההרגשה הזאת; יודעת שהפחד הזה פעם מתמגנט על תושבי הצפון, פעם על תושבי הדרום, ופעם אצלנו בהרי המרכז. ויש אפילו משהו מאד מחבר בין כולנו, כל הנשים שחוות אותו מדרום עד צפון אבל לא נותנות לו לנצח. כי העיקר שיש לנו את האומץ להמשיך, לא להיכנע לו. לאזור אומץ ולחכות לימים טובים יותר.

ועוד מעט, אני מייחלת, אצליח להכניע אותו בחזרה אל קרן זווית.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
gilboa404 (אורח) הגיב ביום שלישי 4.12.12

יקירתי, קראתי קצת באיחור,
חוויה מצמררת.
איזה פחד..
שמרי על עצמך !!

הגב