מיכל פרץ
מיכל פרץ שחקנית, יוצרת המופע "קערות של אהבה" ומפעילת אירועים ומופעי אימפרו בשיתוף הקהל, אמא ל-6, תושבת היישוב שבות רחל. יום חמישי 4.6.15 3 תגובות לפוסט 11005 צפיות

מתחמם, מתחמם, שורף!

שישי בבוקר, עוד אחד מאותם ימי שישי של קיץ ארוכים ומייגעים, בהם החלטתי שאין שום סיבה לא לבשל את השבת בחמישי ולצאת לנשום קצת אוויר בבוקר שישי. הפעם היעד - מפגש בבית קפה עם אחותי שלא ראיתי כבר חודש, מאז האזכרה של אמא שלי.

לפני הנסיעה עוד הספקנו, יששכר ואני, לחטוף שיחה קצרה, כשהוא כבר רגל אחת מחוץ לבית, בדרך לפתוח את החנות שלו, כשאנחנו חושבים יחד אלו עוד מוצרים חדשים כדאי להביא לחנות, אולי ריהוט פלסטיק לגינה? נדנדות, מגלשות לילדים? אולי פרחים? אבל לא נעים מהמכולת כי גם הם מוכרים.. אולי מאפים, ככה לפתוח דוכן בכניסה לחנות, עם מאפים וגבינות ויין מיקב שילה? יכול להיות להיט.

'מה שאני אביא לחנות יצליח, אנשים מחפשים לקנות', הוא מתלהב ומדביק אותי בהתלהבות שלו.

בדיוק עשרה ימים עברו מאז שיששכר פתח את החנות החדשה. 'את תראי איזו ברכה תהיה במיקום החדש, מיקום מצוין, מול הירקנייה, יש תנועה של אנשים, פיצוץ של מקום, את תשכחי את החודשים הקשים, חכי חכי'. אני מאחלת לו בהצלחה הבוקר, וממהרת לאחותי. ותוך פחות מעשרים דקות הוא מצלצל.

"קרה אסון נשרפה החנות", הוא אומר בנשימה אחת.

מזל! מזל שאמר בנשימה אחת! לפני שהספקתי כמעט לחטוף התקף לב מאלף סרטים שעוברים לכל אמא בראש מהמילה הנוראית הזו, אסון.

"מה? איך? אתה עובד עלי! נכון אתה עובד עלי?".

אבל לא, הוא לא עבד עלי. הבן אדם נעל את החנות החדשה שלו בחמישי בלילה, וכעבור כמה שעות, כשבא לפתוח אותה, חשכו עיניו.

אין חנות, אין מוצרים

אין ערימות של כיפות עבודת יד

אין מדף של ציציות בכל המידות, קטנות עם איורים, לגיל שלוש, וציציות רשת, וציציות גופיה.

אין מחזורים וסידורים וספרים מ"דברי שיר", ודיסקים.

אין פמוטים וכיסויי חלות יפיפיים וגביעים לקידוש וערכות להבדלה ותמונות של בית המקדש

ותכשיטים מעוצבים.

ויש רק שחור ופיח וצנרת שמשתרבבת לה מהתקרה וריח נורא וחלונות מנופצים.

 

ומה אני עושה? להמשיך את הנסיעה? אני אוטוטו בצומת ירקון! לעשות אחורה פנה ולמהר לתמוך בבעל ההמום? ומה איתי? כל כך חיכיתי לפגישה עם אחותי, כבר היו לי נושאי שיחה בראש, להספיק לדבר איתה על הכל. לפרוק לרכל לצחוק להקשיב להתייעץ להשוויץ.

החלטתי ללכת על האופציה השנייה, לתמוך בו יהיה לי את כל השישי, והשבת, והבכלל.

* * *

שבת.

חברים עולים אלינו לרגל בכל שעה, לחבק, לעודד, לשמח, לטפוח על השכם. איזו קהילה מדהימה, איזה חברים יש לנו, איזה רב ורבנית, אין מילים. כולנו מתענגים על שלל המאפים, השוקולדים והפינוקים ששולחות השכנות. ואני נעה בבליל תחושות. מצד אחד הלם מוחלט, מה, זהו? אז... כל ההשקעה האדירה בחודשיים האחרונים עד שנפתחה החנות החדשה, זהו זה?

ורגע, מה הוא יעשה עכשיו? הרי זה מה שהוא עושה ב-13 השנים האחרונות. עסק שהקים בעשר אצבעות וקרא על שמו של אחיו, טוביה. זה הוא. זו ההגדרה שלו, הוא טוביה מוצרי המקדש. אחרת, מה הוא מבחינה מקצועית? הוא יצטרך להגדיר את עצמו מחדש? ואם הוא לא ירצה? ואיך למען השם בגיל 40, בלי שאף אחד שאל אותך אם זה מתאים לך, אתה אמור להגדיר את עצמך מחדש. הרי רק לפני 12 שעות ההגדרה המוכרת והידועה הייתה חלק ממך! ועכשיו?

ואולי זו סטירה שאמורה להגיד משהו, לעורר משהו? אולי זה דווקא הזדמנות להתחלה חדשה? כן, התחלה חדשה! זה כל-כך מרגש, אתה יכול להמציא את עצמך מחדש! חידוש! אבל מי אמר שהוא רוצה התחלה חדשה, אה? ולמה קשה לי להיות בחוסר הודאות? וכמה זמן זה ייקח עד שהוא ילך לחפש לו הגדרה אחרת? ומה נעשה בימים הקרובים? מה הוא יעשה? יישב כל היום בבית ויפר את השקט המבורך שיש לי בשעות אלו בלבד?? ומה איתי? למה אני מרגישה כזו מרוחקת? כאילו אין לי כוח להיות חלק מזה, לכל אינספור השאלות, והמבטים של כולם, ולדבר רק על זה! נורא משעמם! יש לי מיליון נושאי שיחה לדבר עליהם. ואני לא אתחיל למנות אותם כאן כדי שלא תחשבו שאני עושה על עצמי ספויילר, אבל הם פי אלף, פי אלף מעניינים מלדבר שוב, ושוב, ועוד פעם שוב, על השריפה. ואולי הכל נובע מהצורך שלי לברוח מהמציאות הלא נעימה שנחתה על ראשינו? או אולי... דווקא בתוכי תוכי אני.. קצת שמחה שזה קרה...? כי להיות עצמאי ובמיוחד לעסוק במסחר, זה אחד הדברים הסיזיפיים, מורטי-העצבים, הלא-יציבים-כלכלית ומעייפים שיש?

כל-כך מעייפים...

ותוך שיח מעמיק עם עצמי קופצות לי התמונות הקשות מהחנות שמזכירות לי שוב ושוב לאיזו מציאות הונחת בעלי, ועוברת בי צמרמורת קלה.

 

ומצד שני... אני קמה בשבת בבוקר ומשחקת עם הלל הקטן והשובב שמתעורר כהרגלו בשעה 05:15, ולאט לאט יורדים במדרגות אחיו הגדולים, ויש צחוק ושמחה ושוקו שנשפך וקצת מריבות ועוגת שוקולד שהלל מחליט לפורר על כל הרצפה, ואני ששרועה לי בין כל העיתונים עם כוס קפה ענקית.

ואני אומרת תודה.

תודה ה'.

תודה שכולם בריאים, ומתוקים וצוחקים ונודניקים ורבים.

עם כל השאר, נתמודד כבר אחרי השבת.

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
כהתיה (אורח) הגיב ביום חמישי 4.6.15

מיכל ימהממת!!!!
ריגשת אותי ממש.
את כותבת מדהים כל פעם מחדש

הגב
נעמה (אורח) הגיב ביום חמישי 4.6.15

מקסים, מיכל! כ"כ כנה ורגישה!

הגב
רבקה (אורח) הגיב ביום חמישי 4.6.15

עשית לי צמרמורת!!
ריגשת מאוד וכתבת מהמם!!
שולחת לכם חיזוקים

הגב