רחלי סגל
רחלי סגל בת 35, נשואה ואם לשלוש. גרה בטלמון. לא תל-מונד. בין מודיעין לרמאללה. יום שני 26.11.12 1 תגובות לפוסט 15620 צפיות

בין מציאות לדמיון

בסכיזופרניה מתערבבת כל הזמן המציאות עם הדמיון. כשמדמיינים את המרקם החברתי בהתנחלויות נוטים לחשוב על חברה סגורה וקטנה, מהסוג שמכבס "כביסה מלוכלכת" בפנים ובשקט - אם בכלל, שמטאטא אל מתחת לשטיח, שלא מציף בעיות וקשיים, שלא יודע להתמודד עם השונה והאחר. 
הרושם הזה אולי היה נכון בעבר, אצל דור המייסדים שהרגישו צורך להיות חזקים לפחות כמו ההר עצמו. היום קורה כאן משהו אחר ודווקא כתוצאה ממנו אנחנו כנראה מתחזקים יותר.

השאירו את הדמיון במקומו (כך נוהגים אנשים בריאים) ותכירו את המציאות שלנו. היא מורכבת, היא לפעמים קשה לעיכול, היא מרתקת ומחכימה, היא נוגעת בעצבים הכי רגישים והיא מנצחת כל דמיון שווא.
                                                  ***                                                                  
היא ישבה מולנו בגו זקוף. אישה דקה, יפה ורהוטה, ואנחנו, שבעים אנשים ונשים הקשבנו בדממה לכל מילה שיצאה מפיה, עוקבים אחר כל נצנוץ דמעה המאיימת לזלוג מן העין, כמהים לכל חיוך, ומודים מכל לב לשכנה הזו שלנו ולמשפחתה, שהסכימה לשתף אותנו בפתיחות וישירות שלא מוצאים בכל מקום, בסיפור שלה, אמא לילדה שבקיץ בין כיתה ד' לכיתה ה' הסתבר שהיא חולת סכיזופרניה.

מאז שנולדה ידעו שמשהו בה שונה - בעיות של ויסות תחושתי, חרדות, חשד להפרעות קשב וריכוז. היה לה קשה עם המולה, עם מגע, עם אנשים. היא למדה בכיתה קטנה והמשיכה לתפקד על אף הקשיים. חברותיה אהבו אותה מאוד, על פיקחותה ורגישותה הרבה. גם כשלא יצאה לשחק איתן בחצר, גם כשצבטה אותן או הרביצה באופן מפתיע. חלק מהורי החברות בחרו, באופן טבעי, להתלונן על האלימות.
הילדה הצעירה הזו עברה ריפוי בעיסוק, פסיכולוגית, פסיכיאטרית, תרופות שלא עזרו. ככל שהלכו השנים, הקולות ששמעה מבפנים העמיקו בה את אחיזתם. בגיל עשר הכל התפרץ, ולא היה מנוס מאשפוז במחלקה סגורה.

"מחלות נפש סוגרות דלתות", אמרה לנו האם בכאב - מורה לספרות, עולם הדימויים שלה עשיר ומעורר השראה - "ואני רוצה להיות הדוברת של כל האנשים האלה, להגן עליהם. הם לא עשו דבר רע מרצונם ובשליטתם, הם לא בחרו בזה. זאת מחלה."

היא מפרטת לנו מהי סכיזופרניה, מה יודעים על סיבת המחלה, על אופייה, על דרכי הטיפול, ההצלחות והכישלונות. היא מתארת את תהליך הגילוי אצל הבת ואת התהליך שעברה המשפחה, הדומה מאוד לאובדן. ובין כל הנתונים, האחוזים והחודשים החולפים עולה התובנה המפחידה כל כך: זה יכול לקרות לכולם, ואי אפשר לדעת מראש.


ג'ניפר קונלי ב"נפלאות התבונה",  בתפקיד רעייתו של פרופ' ג'ון נאש - זוכה פרס נובל וחולה סכיזופרניה. "הבת שלנו לא תזכה בשום נובל", אמרה לנו השכנה.

כל אחד מבני המשפחה מתמודד אחרת עם היותה של הבת חולה בנפשה. אב המשפחה פנה לעשייה ציבורית אינטנסיבית והאם להתכנסות פנימה, ללימוד מקיף ושיחות על הילדה ומחלתה. כמו בכל מערכת זוגית הבדלי האופי בולטים יותר בשמחות ובמשברים. במערכת זוגית טובה יש הבנה וגיבוי לבחירות ההפוכות הללו.

בשורה האחרונה בחדר ניצבים האחים הגדולים במשפחה. איש מהם לא דיבר עם חברים על המצב, והבית הפך להיות קבוצת תמיכה.
האחות הגדולה בחרה לשרת בשירות לאומי בהוסטל למבוגרים פגועי נפש. שם, היא הבינה טוב יותר מבנות אחרות את הדיירים, והצוות הבין טוב יותר את קשייה.
האח בן ה-19 מספר לנו שבתחילת האשפוז נערכה פגישה בין המשפחה ובין העו"סית והרופאה המלוות את הילדה. הן שאלו את האחים אם לא נמאס להם לפעמים מכל המצב, מהאחות. "התשובה שעלתה לי מייד הייתה 'מה פתאום נמאס? ברור שהיינו רוצים שיהיה אחרת אבל זאת אחותי. אין דבר כזה נמאס'." הוא פנה לאנשי החינוך בקהל ואמר שבתחילת הדרך היה לו קושי גדול לקבל את העובדה שאחותו נמצאת בצד הפוגע בילדים בבית הספר ושהוא מבקש מהם לשים לב למה 'הילד המופרע' בכיתה הוא כזה. נותרתי המומה מהרגישות, הענווה והעוצמה הפנימית. חושבת לעצמי כמה חבל שהילדונת שלי רק בגן חובה ולא יכולה להתחתן איתו ברגע זה ממש. איזו גדלות נפש.

האמא הגיבורה הזו משתפת אותנו בתגובות שקיבלו מהסביבה: התעלמות מהאשפוז והיעדרה של הילדה מאירועים משפחתיים, חברים שלא ידעו איך לגשת ומה לומר, הפחד הקמאי ממחלות נפש, רופא חדר מיון (בבית חולים רגיל שאינו פסיכאטרי) שהופתע לגלות שגם ילדים לוקים במחלת נפש וסיכם שהילדה "דווקא נחמדה". ומישהי מהקהילה שואלת בהיסוס: "מה את רוצה מאיתנו, מה את רוצה שנעשה?" והיא משיבה בכנות: "אני לא צריכה שיעצרו אותי במכולת וישאלו מה נשמע. גם לא אוכל לענות במילים ספורות. אבל סמס 'אנחנו איתך' שאני מקבלת מידי פעם זה מחזק. זה שבאתם היום לשמוע אותי - זה מחזק. שנרגיש שיש חיבוק של הקהילה - זה חסר לנו."

ואנחנו מחאנו כפיים, דמענו, צחקנו וחיבקנו.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
ציפי (אורח) הגיב ביום רביעי 9.1.13

כמה חשוב להעלות את הנושא הכאוב שאנחנו כחברה לא יודעים איך להגיב למצבים כאלו...ויש שבוחרים להתעלם, לא להתייחס ,לעבור את הכביש כי "מה אומר לה?" כי הרבה פעמים באמת אין מילים אבל בפניה של איכפתיות ושותפות -יש נתינת כח . לדעתי, חברה שנחשפת למציאות כזו בקירבתה, לומדת פרק חשוב בהתנהגות אמונית...איננו בוחרים את הנסיונות שהקב"ה מזמן לנו, וכל אחד ואחת צריך לחשוב שזה יכול להיות בביתו-ולדעת לקבל =זו העמידה הגדולה בניסיון!!! חיזקי ואמצי כלתי היקרה. נהנית מאד מכתבותייך...

הגב