מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום שני 20.7.15 5 תגובות לפוסט 10314 צפיות

עשר שנים לגוש קטיף

יש ניחוחות שבאים עם תקופות. עוד טרם נכנס ניסן אפשר להריח התחדשות וניקיון באוויר. לפני אלול הלילות מתקררים בריח של התחלות. כבר עשר שנים שבתקופה הזאת ישנם רגעים שאני ממש מריחה פיזית ים תכול-טורקיז, הכי נקי ויפה שראיתי אי פעם. גם ריח החול מתגנב אלי מידי פעם עם קולות של צחוק וחום של צהרי שישי בטרמפים מזדמנים בדרך לים. וכאשר חולפים הימים, הריח הופך לקולות. ובדיוק כמו אז, קולות שירה מלווים אותי לכל מקום. כשאני מגיעה בערב תשעה באב לשמוע קריאת מגילה בבית הכנסת, אני יכולה כבר להריח, לשמוע ולראות בעיניי מאות נשים וגברים מצטופפים בכל סנטימטר ושרים בכאב ובאמונה : "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", ושרים שוב ושוב ושוב והרגליים כבר לא נושאות את הגוף, והגרון כבר יבש מחוסר שתייה ומשירה חוזרת, אבל הלב לא מפסיק לשיר.



שבועות שלמים אחרי הגירוש הייתי מסתובבת ברחובות ושומעת שירה. שומעת קולות של אלפי אנשים ששרים בערב תשעה באב. שומעת קולות של אלפי בנות צעירות שרות בדמעות "תפילה לעני כי יעטוף" מול ארון קודש פתוח. כבר הפסקתי לשאול אנשים סביבי מהיכן מגיעים הקולות. הבנתי שהם נמצאים בתוכי. עשר שנים שלא הייתי מסוגלת לשיר את השירים האלה. עשר שנים שכמעט ולא הוצאתי מילה על מה שהיה שם.

עשר שנים. אני מורידה בחשש שקית מהארון הגבוה, זאת שהתעלמתי ממנה בכל מעבר דירה בעשר השנים האחרונות. מוציאה חולצה כתומה יישובית שליוותה אותי בכפר מימון ויחד אתה נכנסתי לגוש ערב י"ז בתמוז. שלושת השבועות ועוד קצת. מדפדפת בתמונות ישנות ונזכרת. נזכרת איך יישוב שלם התאסף בביתה של עולה חדשה מיוחדת במינה בפאתי כפר מימון שפתחה את דלתה וליבה לרווחה. נזכרת איך ביומי הראשון בנווה דקלים שיבצו אותי אצל משפחה שבמקריות מדהימה נשאה את אותו שם משפחה של אותה אשה. אנשים טובים לא נגמרים, הם פשוט מולידים את הדור הבא. הלאה, למחברת פשוטה כתובה בעטים דקיקים שורות שורות, תיעוד של 'מטה האירוח' שנטלתי בו חלק בשהותי שם. כמעט ולא מאמינה שזה מה שהספקנו לעשות שם בחודש האחרון של הגוש. טבלאות מלאות של התאמה בין 'אורחים' למשפחות 'מאמצות', פרטים של ערבי תרבות לכל התושבים, שידוך בין מי שנזקק לעזרה למי שרצה לעזור. אנשי מקצוע, מרצים, סתם אנשים טובים, כולם עברו אצלנו ברצונם לקחת חלק בימי נווה דקלים שמי-ידע-שיהיו-אחרונים.

שבת חזון, מספר ימים לפני הגירוש. איזו שבת הרמנו שם. אני רואה בחיוך את התמונות של הכנות השבת ונזכרת. קידוש המוני לכל האלפים שגדשו את רחובות היישוב, פעילויות לנוער ולילדים, שיחות למבוגרים, תפילות שבת בכל מדשאה פנויה. התמונות מספרות אופטימיות ושמחת נעורים תמימה. בזיכרון עולה ריח שריפה של ערמות 'קיגלים' שנותרו מהקידוש ולא היה מה לעשות בהם יום לאחר מכן.

ואז התמונות מתחלפות. הימים האחרונים הגיעו. כחלק מצוות הפעולה קיבלתי אחריות על בית הכנסת בו התרכזו כל הבנות, וניסיתי לתאם בין רצונות שונים, אינטרסים (צרים לעיתים לצערי) ודרך פעולה שלאו דווקא הייתה לרוחי. האווירה בבית הכנסת הייתה קשה. בכאב האצבעות שלי פוגשות בשקית במכשיר הקשר. כל אחד מצוות המטה שלנו נשא אחד כזה עמו, וככה יכולנו לשמור על קשר מהעמדות השונות בהן היינו. הכל היה תכליתי ותמים – אין שיחות חולין, הכל לשם שמיים. נזכרת איך ערב אחד הדלקתי את המכשיר ובכיתי לתוכו: "סליחה חברים, אני יודעת שאסור לתפוס את הרשת סתם, אבל אני לא יכולה יותר, אני נשברת". תוך כמה דקות התייצבו שני חברים והכריחו אותי לבוא עימם. ישבנו כולנו בבית של אחד מהתושבים ושרנו. עוד שיר ועוד אחד. שירי ארץ ישראל התערבבו עם שירי האמונה והכאב. הדמעות יודעות הקץ והאופטימיות שוב ושוב התנגשו בכאב בלתי נמנע. בתמונה הבאה אנחנו כבר ברחוב. אחד מהתושבים נכנס לבית ואמר: "חבר'ה, יש כאן המונים מחוץ לחלונות שמקשיבים לשירים – צאו אליהם". יצאנו עם הגיטרות ושאר כלי הנגינה ובמשך שעות הסתובבנו בכל רחבי היישוב. אחדים הפכו לעשרות שהפכו למאות וכבר לא יכולתי להקיף במבטי את כולם. חצות הלילה כבר היה, נכנסנו ליום הפינוי הרשמי, אבל לא נתנו לכלום להפריע לנו. שרנו והלכנו, ושרנו. שרנו לחיילים שעמדו בפנים חתומות בשורות-שורות, שרנו לצווי הפינוי שחולקו ביד נדיבה והודבקו על דלתות התושבים, שרנו לחרדה מפני הבלתי נודע ושרנו לתקווה הבלתי הגיונית שליוותה אותנו בכל רגע שם. לבסוף, ברגליים כושלות, הודיתי לחבריי על ערב בלתי נשכח וחזרתי ברוח מחוזקת לתפקידי בבית הכנסת.

בוקר הפינוי הגיע. התמונות שמגיעות אל המוח בלתי נתפסות. המוני מדים מקיפים אותנו מכל כיוון. ברמקול כורזים לנו לצאת. הרגעים האיומים החלו. בטלפון אני מבקשת מהוריי המודאגים – עזבו את מסכי הטלוויזיה, אחר כך אני אספר לכם מה היה כאן. לכו להתפלל, אנחנו זקוקים לרחמי שמיים. אפילו לא תיארתי לעצמי שתיעוד השעות האחרונות בבית הכנסת של הבנות יגיע אחר כך למסכי הטלוויזיה בצורה שהכניסה לבתי ולליבות האנשים את מה שעברנו שם.

השעות עוברות. אנחנו שרות ובוכות ומתפללות. אני מסירה את ווסט הצוות ומודיעה לכולן שסיימתי את תפקידי. אני כעת חלק מהן לטוב ולרע. האחרון לצאת מהשקית הוא הדגל שבו בחרתי להתעטף בצאתי מבית הכנסת. את המדינה שלי אף אחד לא ייקח לי. מפקד הכוח מסביר לנו – תוכלו לצאת ברצון ותוכלו לצאת בכוח. החיילות נכנסות ולא מביטות לנו בעיניים, לרגע מטורף אחד אני מרגישה כי איפשהו בפנים אני יכולה לחוש את רגע כניסת הרומאים לבית המקדש, והחורבן מכה בי בעוז. שתי חיילות ניגשות אליי ואל חברתי: "תרצו שנלווה אתכן החוצה או שניקח אתכן בכוח?". אני מסתכלת עליהן ובוכה – לא משנה מה אני רוצה, הגוף שלי חדל להקשיב לי. אני אפילו לא יכולה לקום. שתי חיילות נושאות אותי בדרכי החוצה ותוך רגע ננזפות על ידי עובדת סוציאלית שליוותה את האירוע: "אתן לא רואות שהיא לא תעשה לכן בעיות? תוציאו אותה בכבוד". וכך, נתמכות ומובלות על ידי החיילות, חברתי ואני יוצאות יד ביד מבית הכנסת. התמונה שנמסרה לי מאוחר יותר מידי עשרה גורמים שונים מצליחה להעביר את השבר הגדול שאחז אותנו.

עלינו על האוטובוסים. במכשיר הקשר עוד עולים קולות: "זה לא נגמר! תנערו את האוטובוסים! תרדו משם, תברחו, אנחנו מחכים לכן!" בכוחות אחרונים סיפרתי להם שזה נגמר, שלא יהיה יותר. שגוש קטיף חרב. ההורים והחברים חיכו לנו בתחנות האיסוף. נסענו אל הכותל וכל הדרך אני שומעת שירה אדירה שבוקעת מהאין. כשהגענו לכותל הבנתי מהיכן היא נבעה, כולם כאן! אני שומעת! כולם שרים! רחבת הכותל שוממה בחצי הלילה. אף אחד לא שר, ומי שכן שם, עסוק בלבכות. עוד בנות שהגיעו משם נאספות עמנו לחיבוק אחרון. עם הימים שעברו הפסקתי לשאול מהיכן נובעים קולות השירה, הבנתי שהם נמצאים בתוכי.

בתחתית השקית עוד יש קצת חול ומספר צדפים מפוזרים. לא רציתי לקחת מזכרות, לא רציתי להאמין שנעזוב, אבל כמה צדפים בכל זאת מצאו את דרכם אלי. מאוחר יותר הם יהיו חלק מהשרשרת שענדתי בחתונתי. לפני שבירת הכוס הזכרתי לכולם גם את חורבן גוש קטיף. שני מאורעות החורבן ששונים בתכלית זה מזה כרוכים אצלי מאז יחד. אולי איננו יודעים מהו חורבן הבית, אולי לא נוכל להקיף בשכלנו מהו חורבן אומה שגולה מארצה. אבל רסיסים מהחורבן הגיעו אלינו. אנו יודעים מהו חורבן בית פרטי, אנו יודעים מהי קהילה שגולה ממקומה.

החפצים חוזרים לשקית. עשר שנים והם עדיין לוהטים כמו ברגע שהכנסתי אותם לשם. האחרון להיכנס היה מכשיר הקשר, עוד מידי פעם הייתי מדליקה אותו ומנסה לשמוע האם אנחנו עדיין שם, האם עוד יש מי ששומע? חודשים הסתובבתי כסהרורית. כדי לא ליפול הצטרפתי לכל יוזמה שיכולתי, אבל הצלקת לא הגלידה. אני ישנה במיטתי שבבית וחבריי הטובים נודדים מבתי מלון לאכסניות ומשם לבתים ארעיים במסע שלא נגמר.

אין קץ לכאב. השקית חוזרת למקומה. שלושת ילדיי המקסימים מביטים בי ולא מבינים למה אמא בוכה מכמה תמונות של ים, חברים וחיילים. הם לא יודעים עדיין מה זה גוש קטיף, הם נולדו למציאות של מקום חרב בגוף העם ובנפש של אמא. שמות ירושלים שזורים בשמותיהם, הם יודעים כי עלינו לשאוף לבניין של כל מה שחרב. אני מתבוננת בהם ומתפללת שיחד עמם נהיה דור של גאולה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
הטבת לתאר! (אורח) הגיב ביום שני 20.7.15

החזרת אותי ברגע עשור אחורה, הקולות, הריחות, המראות... והדמעות זולגות..
והנורא מכל, העוול שלא נעשה די על מנת לשקם את המשפחות..
בהחלט מחשבות של תשעת הימים..

הגב
חגי (אורח) הגיב ביום שני 20.7.15

החזרת לי הרבה זכרונות ממטה האורחים. אני גם זוכר טוב את הערב ההוא עם הגיטרות והשירים. וגם שומר עד היום את החולצה עם ה"קריעה" וגם בקבוק חצי ליטר עם חול מנוה דקלים.

"על כל אלה, על כל אלה,
שמור נא לי אלי הטוב.
על הדבש ועל העוקץ,
על המר והמתוק.
אל נא תעקור נטוע,
אל תשכח את התקווה
השיבני ואשובה
אל הארץ הטובה."

הגב
יעקב (אורח) הגיב ביום שלישי 21.7.15

יפה מאוד
התרגשתי

הגב
נטע כהן (אורח) הגיב ביום שלישי 21.7.15

דמעות
כתיבה מיוחדת ומעבירה את התחושות
חזקי

הגב
תהילה (אורח) הגיב ביום חמישי 30.7.15

החזרת אותי אחורה.. גם אצלי השנה משהו נפתח ופתאם הצלחתי לדבר קצת יותר על הימים האלו, הזכרת לי את העוצמות והשירים האינסופיים. עוצמת הרוח הגדולה שמאז כמו נגנזה לה במקום כואב..
תודה!

הגב