תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום חמישי 6.8.15 4 תגובות לפוסט 10691 צפיות

מחר

שעת הלילה המאוחרת, התאורה, קולות ההרס, והאבק שנע לו עם הרוח - יצרו מסביב תחושה אפוקליפטית משהו. מקדימה שלט, בית מתוך שירה של נעמי שמר – "מחר": "מחר יקומו אלף שיכונים, ושיר יעוף במרפסות, ושלל כלניות וצבעונים, יעלו מתוך ההריסות"; 'מאמינים ובונים, תושבי עלי ושכונת היובל', נכתב מתחת לשיר.

שלט מחאה יחיד שאומר הכל - מאמינים ובונים, ומאחוריו באגר ענק הורס בית אבן יפיפה. הייתי שם בלילה הזה ונדהמתי מעוצמת הניגודים שבין מה שכתוב בשלט לבין מה שקורה בפועל, והבנתי עד כמה זה יכול לבלבל.

אחרי מאבק ארוך שנים שהחל בתביעה של שלום עכשיו להרוס 12 מבנים, הוחלט להרוס בית ורבע. החלטה מקוממת שעם קצת הבנה של השטח ועם קצת יצירתיות הייתה יכולה להיות אחרת, ולמנוע הריסה מיותרת שלא מועילה לאיש. לצערנו הבנו שאין כאן הרבה היגיון, וגם לא רצון טוב, אבל אני מעדיפה לא לעסוק בהחלטות של אחרים, אני רוצה לשתף אתכם בכמה החלטות חשובות שקיבלנו כאן בשכונה, החלטות שגורמות לי לחוש אהבה גדולה למקום הזה שאני גרה בו, החלטות שהגיעו מהבנה עמוקה שעלולים להרוס כאן עוד כמה דברים חוץ מהבית, דברים שלא "הם" ייהרסו אלא אנחנו.

אני זוכרת שמישהו אמר שכשהורסים בית בשכונה זה קצת כמו שאחד השכנים מת. כששמעתי את זה בפעם הראשונה ממש הזדעזעתי, אבל בבוקר למחרת ההריסה, כשעברתי שם, ופתאום נוצר חלל ריק, מגרש ישר, בתולי, שלא נותר בו זכר לבית האהוב שהיה, הבנתי שזו הגדרה נכונה. הבית ששקק חיים, שהכניס אורחים, שלמדו בו תורה, שאהבו, שצחקו, שבכו, שנולדו בו ילדים - פתאום בבת אחת, בכמה שעות, פשוט נעלם, ורק גרם המדרגות מהמדרכה מזכיר כמו איזו מצבה שרק אתמול היה כאן בבית, היה ואיננו עוד.

עברתי שם בבוקר עם הילדים שלא היו בבית בליל ההריסה, אף ילד לא עמד שם בלילה בזמן שפגעו בו, ריסקו אותו, קרעו אותו לגזרים, כי ילדים לא צריכים לראות טרקטורים ושופלים הורסים בתים; ילדים צריכים לראות איך בונים, לא איך הורסים. גם מבוגרים לא צריכים לראות, המחזה האלים הזה כמו באיזה סרט אימה הוא מראה לא בריא, הוא פוגע בנפש, הוא שורט אותה, פוצע אותה; גם המבוגרים לא עמדו שם בלילה.

צוחקים עלינו שאותנו, בישוב עלי, יפנו בפקס, או שמספיק לשלוח לנו וואטסאפ, ואני שראיתי כמה נאבקנו יודעת שזה לא נכון.

כשהגיע הרגע, הבנו שיש כמה דברים שחשוב שנברר לעצמנו. שנבין מה באמת באים להרוס כאן, שנבין על מה אנחנו נאבקים, מול מי נאבקים, איך נאבקים ומה ההשלכות של כל דרך בה נבחר.

הבנו שיש כאן פחד, פחד עמוק, פחד עתיק של עם ששב הביתה מהגלות אבל סוחב איתו עדיין ספיחים כואבים ממנה. פחד להיות שונים, פחד להיות מי שאנחנו באמת - יהודים. זה פחד עמוק שלאט לאט יירפא, אבל עד שזה יקרה אנחנו נאלצים לשלם מחיר כבד. כמו כל מחלה כרונית, צריך הרבה סבלנות כדי להחלים, כשדבר אחד בטוח כאן בסיפור הזה: אי אפשר לרפא פחד בפחד. זה לא עובד, זה רק מחריף את הבעיה.

אז החלטנו שלא נפחיד ולא נאיים, זה לא מועיל וזה רק מזיק, והבנו גם שמי שיגיע לכאן בליל ההריסה ממש לא אשם בהחלטה להרוס, ושחלילה לנו לפגוע בו או להאשים אותו ובטח לא לכעוס עליו.

הכעס, ככה הבנו, הוא עסק מאוד בעייתי. קשה מאוד להיבנות ממנו כי הוא עסוק בעיקר בלהאשים אחרים, ואם הם אשמים אז איך אני יכול לתקן?!

הרגשנו שנעשה כאן עוול, שהדרך עוד ארוכה, הבנו מה צריך לרפא ובעיקר איך לא מרפאים, הבנו שכואב לנו, ושלכאוב לא דומה בכלל ללכעוס. אז כשהרסו כאבנו, והחלטנו שהמחאה שלנו תהיה מחר, מחר נקים כאן אלף שיכונים, ונפריח כאן אלף פרחים ונלד כאן אלף ילדים; וכל זה, יקום מתוך ההריסות.

הבנו שכשמנהלים מאבק חייבים להסתכל קדימה, לא רק על מה יפרח כאן אלא גם על מה עלול להיהרס כאן. אם נבחר לעמוד ולצפות בהרס, נהרוס גם את עצמנו; אם נבחר למחות בגלל שנכעס, נהרוס את ההזדמנות לקום מתוך ההריסות; אם נאשים חפים מפשע, אנחנו עלולים לפגוע בהם וגם בנו; אם ניתן לפחד להוביל אותנו, נחליש ולא נחזק.

זעקנו, נאבקנו, מחינו, לא הבנו וגם לא הסכמנו עם ההחלטה להרוס, אבל גם לא הסכמנו להיות שותפים להריסה, ולכן לא עמדנו שם בלילה, לכן הילדים שלנו למדו איתנו שיש לנו אחריות לבנות ולא להרוס.

ריחמתי על מי שנאלץ להרוס, לא הייתי רוצה להיות במקומו, גיליתי שהעובדה שלא היינו שם גרמה להם לבכות. הם עמדו שם, חיילים, שוטרים, קבלנים, אנשי המינהל האזרחי, ובמקום להתגונן ולהשקיע את כל הכוח שלהם בלהיאבק, הם יכלו לעצור לרגע, לראות את האבסורד שהם נאלצים להיות שותפים לו, ולכאוב יחד איתנו את מה שקורה.

המגרש הריק, באמצע השכונה, המצבה הדוממת הזו, הם תזכורת חיה וקיימת למאבק שלנו שלא פסק לרגע. אלף שיכונים לפחות! וגם אם זה לא יקרה בדיוק מחר, לא נורא, זה יקרה מחרתיים, יש לנו זמן. "מאמינים ובונים". אנחנו שייכים לעם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה גם אם היא נראית יותר ארוכה ממה שחשבנו.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
יקי פריד (אורח) הגיב ביום חמישי 6.8.15

אוהב אתכם, כואב יחד אתכם, ומקווה יחד אתכם לראות את העיר עלי נבנית ופורחת עד מבואות שכם.

הגב
אפרת (אורח) הגיב ביום ראשון 16.8.15

תמר כתבת יפה ונוגע
שכונה של אנשים גדולים

הגב
דרך שתי נקודות ... (אורח) הגיב ביום ראשון 16.8.15

שלום תמר. בני, בוגר שמינית, הקריא לנו בשבת את דברייך כשהוא כועס. ואכן, הצלחת לעורר דיון אצלנו ערכי בשולחן שבת...
אני רוצה לשקף נקודת מבט נוספת כי בישוב שאני גרה בו בחרו אחרת.
במשך ימים ארוכים פעלו בני הנוער המדהימים שלנו, כאחוזי תזזית, כשהם מנסים ככל יכולתם הצעירה למנוע את הרס בניני דריינוף. טלפונים,שלטים, הפגנות, שיחות עם נוער ביישובים אחרים( רק בעלי לא נתנו להם לדבר עם הנוער...) אנחנו ההורים, עקבנו אחרי המתרחש בדאגה רבה. יקרה או לא יקרה? יהיה איזשהו הסכם? בית המשפט יתעשת או מישהו בממשלה? או שמא נאלץ לחזות שוב בתמונות פינוי ואלימות, והרי היינו שם, בגוש קטיף ובעמונה, (וגם בגבעת האולפנא) נשרטנו, למדנו דבר או שניים ואנחנו תוהים מה הדבר הנכון לעשות?
בסופו של דבר, יצאנו באישון לילה, נערים ובוגרים, עמדנו בלילה וביום ומחינו בקול. כן, בקול גדול.
ברובו המוחלט של הזמן, לא היה שם כעס או פחד אלא בעיקר אכזבה מרה מכך שאנו נאלצים לחזות שוב בהרס. כנראה שכולנו למדנו משהו כי בעיקר היה שם איפוק. בני בן ה21 שמחה בעיקר דרך צילומים אינסופיים, סיפר כי כשנער איבד עשתונות, היה מי מהבוגרים יותר שלקח אותו אחורה, וכך גם מצד היסמניקים, כשמישהו מהם פעל באלימות, הוא הוזז באלימות(אלא מה...) ע"י מפקדו. הם קיבלו הוראה להתאפק והם התאפקו.
ראיתי מבוגרים ומחנכים רבים בקהל, ראיתי את ראש המועצה שלי נושא דברים. ראיתי עוס"ית מרחיקה בעדינות ילד צעיר מהשטח, ראיתי חיילים וחיילות, צעירים ונבוכים עושים עצמם קשוחים ובכל זאת לא חסכתי מהם מבטי תוכחה. אני יודעת שחלקם הזדהו עמנו, אני יודעת שחלק הגיבו בדמעות וחלק התחמקו מהפקודה אבל ככה זה, להרוס בית בארץ ישראל זה כואב. ויש כאבים שמוטל על כולנו, משני הצדדים לחוות.
זה בנאלי להגיד אבל יש כאב או אם תרצי- קיראי לזה כעס, שדווקא מחשל. כשהכל היה כבר מפורק, נערכו שיחות וינטלציה וחיזוק עם בני הנוער. כך נהגנו גם בבית פנימה, לא ראיתי תסכול אצל ילדי (21, 18, 15) אלא הבנה בוגרת. הפסדנו בקרב אבל עמדנו על כבודה של הארץ וגם על כבודנו שבכל הרס כזה מושפל שוב ושוב. והנה חתמו על 300 יחידות דיור ביישוב (אמן שנחזה בבניה במהרה...)וזה בסדר, הדרך ארוכה אבל דברים קורים.
כשעמדתי מול השופלים, הרגשתי שאין זה ענין של בית אחד ביישוב שבכלל עוד לא גרים בו, חשבתי על בתים של חברים בגבעת צבי שבעפרה, על עמונה (ששלחו לנו מנשרים ובהם תחינה שלא נרדם ונשקוט) ועל שכונות רבות ביישובים רבים שעתידים לבא אחרי הסיפור הזה. מבחינתי, זאת הסיבה שהייתי שם.

כמה ימים אחרי, והנה רוצים להרוס בית כנסת בגבעת זאב. בן ה18 קם ונסע לשם. פשוט כדי לעמוד שם, כדי להיות.
ואני באמת שואלת- וכי מה? נניח לבית כנסת להיהרס בלילה ולא יהיו שם יהודים, כדי לבכות על החרפה?
היעלה הדבר על הדעת?

בעז"ה , יקומו אלף שיכונים

מיכל
בית אל

הגב
תמר אסרף
תמר אסרף הגיב ביום שלישי 18.8.15

מיכל שלום,
קשה לנהל דיון כזה עמוק בכתיבת תגובות בבלוג, היה נכון יותר לקיים אותו בעל פה.
יש לנו כנראה הסתכלות שונה על אופי המאבק, וזה בסדר. קראתי כמה פעמים את מה שכתבת ואני מרגישה שכל מה שיש לי לענות לך כבר נכתב בפוסט. שמחה שהתעורר דיון פורה, זו הייתה הכוונה, גם אצלנו בשכונה וגם בבית פנימה התנהלו הרבה מאוד דיונים והרבה מאוד ברורים.

הגב