רבקה דויטש
רבקה דויטש נולדה ב-1982 בצפת, וגדלה למרגלות הר מירון. נשואה לאחד. אם לארבעה. מתגוררת ביישוב נופים יום שלישי 11.8.15 אין תגובות 11676 צפיות

שאר רוח בארגז הכלים

 

כילדה שגדלה במושב פריפריאלי בצפון הרחוק של הארץ, לפני 30 שנה, תל אביב נשמעה לי כמו עיר קסומה בחו"ל. לא כיעד בר השגה שממש אוכל להגיע אליו. אולי רק ביום מן הימים, בעתיד.

כיום, בת 33, אני נוסעת לפחות פעמיים בשבוע מביתי שבנופים בואכה תל אביבה כדי ללמוד בקורס הדרכת פילאטיס המתקיים באוניברסיטה.

בתל אביב, על כל שני מטר שתצעדי ברחוב, תוכלי למצוא סטודיו לאימון פילאטיס. המקום רווי לחלוטין. השיטה יובאה לארץ כבר לפני כמה עשורים, ומאז שהוטמעה פה רק הולכת ומעמיקה, משלחת זרועות חטובות וגמישות ברחבי העיר.

לשומרון, לעומת זאת, הבשורה הגיעה בדמות סטודיו מכשירים אחד בלבד שנפתח לא מזמן ביישוב יקיר, על ידי המדריכה שרון, שגם היא במקור, תל אביבית, איך לא? שרון היא גם זו שדירבנה אותי לממש את האפשרות ללכת ללמוד בעצמי את עולם הפילאטיס. האימון על פי השיטה כל כך מיטיב עימי, והאפשרות להעמיק בתחום הזה נראתה לי לא רעה בכלל.

לי.
כלומר לזו שתיעבה שיעורי ספורט בבית ספר. לזו שבכל ריצה קצרה של כמה מטרים בודדים, ה"צד" היה מתחיל לשרוף לה והייתה חייבת לעצור. 
לי. 
שאף פעם לא הייתי רזה. בלשון המעטה. שהייתי מעדיפה תמיד לשקוע בספר על המיטה בחדר ולא לצאת לשחק "חמש מקלות" עם החברים במושב בחוץ (אני יודעת שהמשחק המקורי נקרא "שלוש מקלות" אבל "5 מקלות" הייתה הוריאציה הצפונית שלנו במושב).

אף פעם לא תיארתי לעצמי שאמצא את עצמי בתחום הקשור לפעילות גופנית. אני אשה של מילים שנמשכת לכתיבה; ואף רשומה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה, וזו כבר שנה שניה שאני דוחה את תחילת הלימודים. אבל העיקר שאני רשומה. זה גם משהו. מה לי ולפעילות גופנית? ועוד ללכת ללמוד את זה מבחירה? אבל כנראה משהו קרה לי שם אי שם בסוף שנות ה-20 תחילת ה-30 בחיי, ועורר אותי להבין שיש בגוף שלי דברים מוכמנים שהיו עד כה רדומים, ושחפצים להתעורר ולקבל מקום של הבעה וכבוד לפחות כמו המחשבות והרעיונות בראשי הפעיל.

מה שהתחדד אצלי בעצם זו התחושה שבשביל להרגיש alive צריך לזוז. ולא רק ממקום למקום באוטו ממוגן ירי, אלא גם פיזית, עם הגוף.

ואכן, כיום אני מוצאת את עצמי כאמור בלימודי הפילאטיס. אוטוטו מסיימת ועתידה להפוך למדריכה מן המניין. לא מפתחת ציפיות עסקיות מי יודע מה. אולי להדריך אצלי בבית בקבוצות קטנות. בכל זאת נשארתי נאמנה לעצמי ותמיד אעדיף את הבית. אבל אני בהחלט פעילה. מתאמנת בחדר הכושר בעיר אריאל (תל אביב של השומרון), שוחה, צועדת מידי יום, ואפילו יש לי אופניים שעונות על הגדר בחצר, שמידי פעם יוצאת איתם לסיבוב ברחוב יחד עם ילדיי ושאר ילדי השכונה שמדוושים.

עכשיו הצטרפה למושג 'ארגז כלים' משמעות נוספת עבורי. עד כה הכרתי אותו בעיקר מקופסת הפלסטיק עם המסמרים והמברגים שיש לנו בבית. יודעים מה? גם בהקשר של הורות וחינוך ילדים, ושליפת דרך תגובה הולמת מתוך 'הארגז' לסיטואציה כזו או אחרת. עכשיו הצטרפה למושג הזה מעתה המשמעות הנוספת באה לידי ביטוי בכל מיני סיטואציות. כשאמי משוחחת איתי בטלפון ומתלוננת על כאב גב שתקף אותה, יש לי את הידע המעשי להסביר לה, אפילו דרך הטלפון, אלו תרגילים היא יכולה לעשות כדי להקל על הכאב. או אם בעלי חוזר מאימון כדורסל עם מתיחה או עומס מסוים במפרק, יש לי דרך להנחות אותו לבצע תרגיל כזה או אחר שיחמם את האזור, יניע אותו ויפוגג קצת מהעומס. יותר מכל, זו תחושת היעילות שהתחדדה אצלי, מעבר לתפקידים האימהיים והתעסוקתיים שמחייבים פרקטיקה ויעילות. יש פה קצת 'שאר רוח' שהתווסף לארגז הכלים שלי, שנותן לי, אשכרה, אפשרות מעשית להקל מעל סבל של אחרים. וזו תחושה בהחלט טובה. שיש מה לעשות ואני זו שיודעת, תודה לאל, מה זה.

נותרה אולי סוגיה אחרונה בלתי פתירה (עדיין) בנושא הפילאטיס והתנועתיות שסיגלתי לעצמי: הטייצים.

מה עושים איתם?
לא הלכתי עם מכנסיים בילדות. לא עם סקיני. לא עם ג'ינסים. מקסימום שרוואלים רחבים עם הדפסים של להבות אש סטייל תאילנד.

איך להתרגל ללוק הזה?
אולי שאחת המעצבות, מאלה שעיצבו למשל את בגדי הים שמכסים את כל הגוף, תעצב איזה טייץ בסגנון?
קדימה, מי מרימה את הכפפה? אימון פילאטיס חינם מובטח!

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה