מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין יום רביעי 28.11.12 1 תגובות לפוסט 16214 צפיות

נוהל חזרה לשגרה

 

 

יש בכלל דבר כזה, חזרה לשגרה, בארץ הזאת?

מאז שאני זוכרת את עצמי, המסר "מוכרחים לחזור לשגרה", הוחדר אלינו בכל הזדמנות אפשרית. אני מנסה להסתכל אחורה ולהיזכר מתי המושג הזה הפך למוטיב כל כך מרכזי בחיים שלנו. לצערי הזיכרון הראשון שקופץ לי לראש הוא ימי האינתיפאדה השנייה, שהפכו את החיים שלי כתלמידת תיכון ביהודה ושומרון למאוד לא שגרתיים.

אני זוכרת שהיינו מתאספים כל בוקר באודיטוריום, תפילה מרוכזת של כ-300 בנות (אולי קצת פחות אם להחשיב את ההברזות הקבועות של כמה מחברותיי לכיתה... ), שרים קצת "אני מאמין" כדי להתחיל את הבוקר בטוב, כמה הודעות כלליות של רכזי השכבה או המנהלים, ומתחילים עוד יום לימודים. מן הסתם יום לימודים לא מאוד שונה מתיכון של בני גילנו בחיפה או בבאר שבע.

ופתאום בוקר אחד מגיעים, וכמה בנות בוכות בפינה. טלפונים בהולים מגיעים מההורים, אף אחת לא רוצה ללכת לאודיטוריום אבל חייבים. ומסתבר שהיה פיגוע בבוקר, ואח של ההיא מהכיתה השנייה נהרג. וכולן בהלם. כי הן הכירו את אח של ההיא, או כי אבא שלהן עבר ממש שם, רק כמה דקות לפני, או בגלל שאריות הפחד שמכה בך כשאתה שומע שהיה פיגוע ועוברות השניות הארוכות בהן כל המחשבות הכי גרועות עוברות בראש. והשיעור הראשון לא מתקיים, ובשיעור השני מכנסים את כולן לאודיטוריום, ובוכים ביחד, ושרים שירים מחזקים, והפעם רכזת השכבה עולה ומנסה לחזק ולומר דברים מעודדים, ולבסוף המנהלת עולה ומודיעה לכולן: "מוכרחים לחזור לשגרה".

כמה כעסנו עליה בכל פעם מחדש... איך חוזרים לשגרה?? מה זה בכלל לחזור לשגרה, שגרה של פיגועים ודמעות? בתקופות של הפוגה מפיגועים המשפט הזה היה מככב בבדיחות שלנו. מערכונים שלמים עשינו על "החזרה לשגרה" הכפויה הזו.

ולמה אני נזכרת בזה, אחרי כל כך הרבה שנים, כשברוך ה' זו מציאות הפיגועים חלפה לה? כי הדחיפה הזו לחזרה  לשגרה לא מרפה מאיתנו. והמונח הסתום, "חזרה לשגרה", עדיין עומד תלוי ללא פרשנות מספקת.

לפני שבועיים, עם חיוך גדול אך קצת עם עצב בלב, חיכינו בעלי ואני בקטמנדו, בירת נפאל, למטוס שייקח אותנו מהחופשה והחיים במציאות האחרת, ויחזיר אתנו לשגרה.

ובאמת חזרנו לשגרה, שגרה של אזעקות צבע אדום, ומי חשב בכלל שהאזעקה תגיע לתל אביב או לירושלים. אני עדיין פוגשת מכרים שלא ראיתי מזמן, וכשהם שואלים אותי איך היה - לוקח לי כמה דקות להבין שהם מתכוונים לחופשה ההיא בנפאל... ויחד עם החזרה לשגרה של מדינת ישראל אני חוזרת לשגרה האישית שלי, לסייר עם עיתונאים ברחבי בנימין ולנסות להצדיק את עצם הקיום שלנו פה....  

ומסביבי כולם "חוזרים לשגרה", גיסי והחבר'ה מהלימודים ועשרות אלפי מילואימניקים שיודעים שזה לא הצו 8 האחרון שיקבלו אי פעם, תושבי הדרום שיזכו לישון שנת לילה נורמלית ואם קצת מזל זה יימשך כמה חודשים, מנהיגים פוליטיים שהחליטו לפרוש ימצאו את דרכם האחורית חזרה לצמרת ואנשי פיקוד העורף או מי שתפקידו לדאוג לזה - יתחיל להכשיר את המקלטים בראשון לציון ובאשדוד, כדי שכשהשגרה תגמר בפעם הבאה נהיה מוכנים לקראתה...

אולי הגיע הזמן להפסיק עם "הכפייה השגרתית" הזאת ולקבל את העובדה שהשגרה בישראל היא פשוט לא שגרתית וכנראה אף פעם לא תהיה כזו? ואם עוד לא השתכנעתם, פשוט תעצרו לרגע ותסתכלו אחורה על השגרה של עם ישראל באלפיים שנים האחרונות....  

ועדיין, דווקא אחרי שהייתי שם, אני חושבת שלא הייתי מחליפה את החוסר השגרה שלי בשום שגרה משעממת במקום אחר בעולם. עם כל הכבוד לנפאל, משפחה לא בוחרים ובית תמיד יישאר בית, אפילו שהמשפחה קצת משוגעת והבית זקוק לשיפוצים.... 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
אנאל אטלי
אנאל אטלי הגיב ביום רביעי 28.11.12

מירי, מתנחלת אהובה שלי!
לפחות אם אנחנו לא בקשר יומיומי, אני מצפה לפחות להתעדכן מהבלוג הזה:)
בקשר למה שכתבת-
א. צודקת שהשגרה שלנו אפעם לא שגרתית! אנחנו עם לא שגרתי.. מה ציפינו?!
ב. הערה קטנטונת בקשר להפנייה שלך ל2000 שנים האחרונות..
אני לא מצפה שהשגרה שלנו במדינת ישראל תהיה דומה ל2000 שנים האחרונות!
אנחנו כבר לא בגולה.. אנחנו במדינת ישראל ב"ה! מדינה שיכולה (וגם חייבת) להגן על עצמה ולספק לאזרחיה מקום בטוח לחיות בו!
עם קצת יותר גאווה לאומית, השגרה פה במדינה היתה יכולה להיות ב א מ ת שגרה בריאה ואמיתית..
יישר כוח על הפוסט, בהצלחה ענקית בהמשך!
אוהבת.

הגב