כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום שני 17.8.15 36 תגובות לפוסט 17963 צפיות

לא שקופה

"מצטרפים אלינו לחורשת טל?", הוא עונה לי בצהלה. "מהזה כיף פה, מצאנו בונגלוס ממש ליד המים, פשוט אדיר".

ואני רק התקשרתי לשאול אם הם בבית ואפשר להזמין את הבן שלהם לשחק עם שלי, אבל זורמת ועונה בצחוק מעושה: "חצופים... דיברנו על זה בשנה שעברה, לא אמרנו שאתם קוראים לנו כשאתם יוצאים לטבע?";

הוא עונה: "ודווקא מה זה חיפשנו עוד משפחה שתבוא איתנו, שיהיו לילדים חברים טובים, את לא מבינה איך כיף פה!";

ואני חושבת לעצמי בצעקה – מה אני? לא משפחה?

אז כבר שש שנים שלא מזמינים אותנו לטיולים. שואלים למה? כי אנחנו לא ממש כמו כולם.

יש עניין עם נשים גרושות בישובים שלנו. לא רק מטיולים אנחנו מודרות, גם מסעודות שבת ואירועים אחרים.

"החוויה של 'מותרת לכל אדם' כגרושה דתיה, יש בה משהו לא פשוט", אמרה אחת הנשים שפגשתי לאחרונה. יש נשים נשואות שבוודאות מוציאות אותך ממעגל ההזמנות לשבת כי הבעל שלהן העיז להגיד לך 'שבת שלום' בחיוך ליד בית הכנסת. וואלה, הוא אומר לי את אותו משפט עם אותו חיוך, עברו 15 שנים, מה חדש... אבל פתאום כשאני בלי כיסוי ראש, שומרת על הגזרה כי (לצערי) אני לא בהריון כל שנה וחצי - יש נשואות שזה עושה להן לא טוב. אז מה רצית? שאני אתחבא בבית? תכל'ס אולי זה רעיון לא רע... אבל כשהוא יוצא למילואים היא הכי נזקקת בעולם, אפילו מתקשרת לבקש עזרה. ומה איתי? תמידית לבד, עניין שבשגרה.

לא, אני לרגע לא מתלוננת, באמת באמת. אלה החיים שלי, זו המתנה שקיבלתי מהקב"ה, ולמיטב הכרתי, אני מתמודדת סבבה; על אף, למרות ובזכות. בדרך כלל מחייכת, נמרצת, פעילה, מלאת חוויות ואפילו מוצאת זמן להתנדבות. אבל בלילה, כשכולם מתכנסים לבתים, אני לבד.

שבת כן שבת לא אני לבד. כן, זו הסיבה שקניתי במכולת שתי עגבניות ודלורית אחת, הכנתי לעצמי סעודת שבת בעצמי. כי הילדים לא פה. אז מתכונים את יכולה לבקש ממני במפגש ההוא במכולת, אבל את לא תראי את תכולת הסל שלי. ובתפילה כשאת שואלת איפה הילדים אני שוב עונה, אצל אבא שלהם, ואת פוערת עיניים בתימהון כאילו זו לא המציאות כבר שש שנים, שבת כן שבת לא... אז אל תשאלי איפה אני עושה קידוש, זה בסדר, הכנתי דלורית וסלט ויש יין טוב. כבר למדתי. אני אפילו נהנית מהשקט הזה פעם בשבועיים, יקיצה טבעית בשבת בבוקר, ספר טוב אחרי התפילה. בהתחלה היה קשה להיות לבד אז נסעתי, כל שבת שנייה. אבל באמת שאחרי שבוע אינטנסיבי עם הילדים ובעבודה, אין לי שום חשק לארוז, לנסוע, לישון במיטה זרה ולחזור עייפה במוצ"ש עם תחושת ריקנות. את זה יש לי בשפע מתי שארצה. 

יש שלוש משפחות שאני מרגישה בנוח להזמין את עצמי אליהן כשאני לבד. "זיכית אותנו כשהתקשרת ביום שישי", הוא אומר לי בעיניים מחייכות ואשתו עונה שהם על כך שמחים שאני פה. מרחיב את הלב. השכנים הצמודים שלי שואלים כל יום שישי איפה אני השבת ואם אני עם הילדים או לא ועוטפים אותנו באהבה. מולם אני מרגישה פשוט אישה רגילה. אנחנו מחליפים תשורות קטנות ובכל יום שישי מבשלים טיפה יותר ממשהו מיוחד ושולחים מעבר לכביש חלות, סלטים, עוגות וכתבות מעניינות מהעיתון (טוב, זה רק הם, כי אין לי מנוי לעיתון). כיף לי כשהם מבקשים עזרה בארגון אירוע או שואלים מברגה, כיף לי לבקש מהם לשלוח את הבן הבוגר לעזור לי להרים משהו כבד או לבדוק מה עם הילדים כשאני מאחרת. פשוט שכנות טובה. איתם אני לא שקופה.

ויש את החברה המדהימה בקצה השני של היישוב שכשנתקעתי בפקק אדיר אספה את הבן שלי וגם הגישה לי שניצל ופירה כשהגעתי לאסוף אותו מרוטת עצבים באיחור של שעתיים. ויש את השכן שתמיד יבוא בחיוך לסגור ברז דולף או לגזום שיח סורר. והכי שווה זה החבר שמתקשר שהוא מוציא את הקטן יחד עם הבת שלו ולוקח אותם לשלג באריאל.

גם בשבתות (וכל חגי ישראל) שהילדים כן איתי, אני זקוקה לכם. ואמרתי את זה כל כך הרבה פעמים. וצעקתי את זה. וביקשתי עזרה לקראת בר-מצוות. ובסוף לא חגגנו את הבר-מצווה ביישוב (נעזרנו בסבא בבית הכנסת של המושב) וגם בחגים אנחנו נוסעים, תמיד... לא נהוג ביישוב מניין שיוויוני (וזה ממש בסדר מבחינתי) אבל אתם אלה שיושבים שם בעזרת הגברים, אני יכולה להביא את הבנים רק עד פתח הדלת. משם קחו אחריות. אין לי ברירה בעניין הזה. צעיר בניי, שמתלווה אליי לתפילה לעזרת הנשים, שאל אותי לא מזמן עד מתי מותר לו להיכנס איתי ובאינסטינקט עניתי לו שעד גיל 12, למרות שאני יודעת שבעוד שנה הוא כבר לא ירצה להיכנס לעזרת הנשים למרות שהתפילות שלנו יחד כל כך מתוקות, כל כך... והגדולים שלי, נכנסים, לא מוצאים את מקומם ומוותרים ויוצאים, ולי עצוב, מאוד.

לפני שנה, לקראת סוכות, פצחו במיזם סיוע לבניית סוכה. שמחתי לגמרי, תמיד לא נעים לבקש עזרה וקצת גדול עלי לבצע לבד. שלחו שני נערים מתוקים שבמשך יומיים עשו עבודה של שעה, אבל חימם לי את הלב, באמת.

מצד שני, בדיוק באותו קיץ, בעת שהתרחשה בדרום מלחמה אמיתית, חילקו לילדי אנשי המילואים מדליות והפתעות. גם אבי ילדיי היה שם חודש פלוס. אפילו אחרי שהתקשרתי למי שארגנה את המחווה ושאלתי בנימוס אולי שכחו את הילדים שלי כי אבא שלהם לא גר בישוב, ולא התפלאתי לגלות שגם בסיבוב הבא הדירו אותם מרשימת ילדי האבות הלוחמים.

אני ממש לא מצפה ולא מעוניינת שיפסיקו לחגוג זוגיות זוגית בט"ו באב או שיפסיקו לפרסם שכניסה למסיבת פורים היא בתחפושת זוגית בלבד או שיבטלו את שיעורי הזוגיות בישוב. להיפך, זו הנורמה, אף אחד לא צריך לקחת אחריות על המצב שלי. אבל מידי פעם תמשיכו להיות חברים, כמו פעם. כן, אני פה. לפחות בינתיים. ולבד, עד להודעה חדשה (כן, כן, אשמח שתכירו לי את המקסים שבדיוק התאלמן ויושב לידכם בעבודה). ופעם אחרונה שבדקתי, אני לא שקופה...

אז תסתכלו מסביבכם, יש שם נשים מדהימות (וגם גברים) שבסך הכל משהו הוסט במסלול החיים שלהן. הן לא מקשה אחת, לכל אחת יש את הסיפור שלה, האיכויות, הרצונות, הצרכים והיכולות שלה. וגם אם לעיתים הן מוגבלות מעט בתקציב, בלו"ז בכוחות או אפילו בידע, הן לא צריכות רחמים, הן צריכות חיוך, חיבוק, ולפעמים גם הזמנה למשהו כיפי ומשמח.

וכן, אנחנו מאוד רוצים להצטרף אליכם לחורשת טל! מאוד.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
36 תגובות לפוסט זה
מיכל א. (אורח) הגיב ביום שני 17.8.15

את נוגעת פה בנקודה ממש אמיתית וכואבת. באופן כללי בקהילות קטנות צריך להיות עם עיניים פקוחות ולב אוהב- מי עוברת משבר, מי שבדיכאון אחרי לידה, לשאול לשלום זאת שכבר שבוע לא ראו אותה בגן שעשועים... אנחנו רקמה אנושית אחת חיה...

הגב
יקי (אורח) הגיב ביום שני 17.8.15 הגב
יקי פריד (אורח) הגיב ביום שני 17.8.15

פוסט מרגש ומכעיס בו זמנית. לא מבין את ההתנהגות הסביבתית הנלוזה המתוארת מנקודת מבטה של הכותבת.

הגב
צפורה (אורח) הגיב ביום שני 17.8.15

יש לי חדשות בשבילך. הדרת הגרושות קיימת בכל מגזר ולאו דוקא אצל דתיים או מתנחלים או בישובים קטנים ורחוקים.
היא קיימת בכל מקום ולצערי גם בכל ארץ, ואני מדברת מניסיון. זה כואב ועצוב אבל ככה זה כבר שנים רבות.

הגב
שולמית (אורח) הגיב ביום שני 17.8.15

תודה לך על הכתיבה הכנה. אנשים פשוט לא מודעים ונראה לי את עושה חסד גדול עם כל הנשים שסופסוף יקבלו יחס מחבק יותר בזכותך.

הגב
התמים (אורח) הגיב ביום שני 17.8.15

כרגיל דברי טעם חשובים ונכונים. כל הכבוד

הגב
רוויה (אורח) הגיב ביום שני 17.8.15

המעמד או חוסר המעמד,ההלכתי של הגרושה באמת לא פשוט.
אלמנה מקבלת יחס מעולה והגרושה - כלום.
וזאת שאלה לפוסקים ות״ח גדולים.
עם זאת, הקהילה הדתית היא אולי לא מקום מומלץ לגדל ילדים במעמד שונה. ( לעניות דעתי בחשיבה יותר מעמיקה הקהילה הדתיתי בישובים היום היא סביבה לא בריאה, מתחרה במשפחתיות, וכמו כל דבר בעולמנו המודרני - נוח אבל לא אמיתי.

הגב
דודי (אורח) הגיב ביום שני 17.8.15

הייתי שמח אם היית מצטרפת לצוות הקבוע של האתר, ללא התג "אורחת".
כתיבתך מעולה ונוגעת.

הגב
טל (אורח) הגיב ביום שני 17.8.15

כרמי מקסימה,
עשית עמי חסד גדול בפוסט הזה. ואולי נזכה כולנו להיות קשובים יותר לסביבה.
תודה על הכנות!

הגב
כרמי אור
כרמי אור הגיב ביום שני 17.8.15

לרגע לא הגדרתי את ההתנהגות לא הולמת. אין בי כעס. אין בי אכזבה. רק משתדלת להעלות את המודעות. לכולם יש חיים עמוסים וחשוב להביא זוויות חדשות להסתכלות. ברור שזה לא נובע ברוע לב... כולם אנשים טובים בסוף... כרמי

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שלישי 18.8.15

ראשית את כותבת מקסים, מעורר מחשבה , וגורם לאמפטיה והתחברות למה שאת מעלה ונשמע שמתוך כוח וחיות ולא מתוך בכיינות, כל הכבוד

הגב
יעל (אורח) הגיב ביום שלישי 18.8.15

כרמי, מבינה את הקושי אך מוכרחה גם לסייג.
לא חוששים ממך בישוב ומשתמע כי כל שאר הנשים פרט אלייך מוזנחות עסוקות בלידות ובעליהם רק לוטשים בך עיניים. הגזמת! בעמך אני חיה. רוב הסובבות נשים יפות ומטופחות ולא כולן ואף הרוב המוחלט לא בחיל ורעדה כשהבעל אומר לך שלום. תני קצת קרדיט,מחקי את הציניות המיותרת יש עוד יפות ממך שגם נשואות באושר. )מקצינה כד י לעורר אותך כי זה חוזר על עצמו בפוסטים שונים שלך(.
ולגופו של עניין, גם אנחנו לא יושבים בחיבוק ידיים וממתינים שיזמינו אותנו לטיול בקיץ אלא יוזמים ומתארגנים. ואגב, בדקי מה את משדרת. אולי סוליסטיות מבחירה ועוקץ בלתי פוסק שלא תמיד מוצדק מיצר ריחוק.

הגב
נטע (אורח) הגיב ביום שלישי 18.8.15

חזק!
תהיי חזקה!

הגב
ארבל (אורח) הגיב ביום שלישי 18.8.15

כרמי,
המשפט שלו, של החבר שנסע לחורשת טל, דווקא כן מכיר בכך שאת משפחה... הוא אומר "דווקא חיפשנו עוד משפחה" - כלומר שהיה מתאים לצרף אתכם ואיכשהו לא עלה בדעתו. קורה גם לי, בתור המזמינה ובתור המוזמנת - לפני שהתגרשתי וגם אחרי, למשל כשהיינו חדשים בארץ זרה והשכנים הישראלים לא שאלו מה קורה איתנו בחגים. בעקבות אותה חוויה התחלתי לקחת אחריות בתחום הזה וליזום בעצמי, ובשנה שלאחר מכן כבר אירחתי בחג שלוש משפחות נוספות, שאותן לא הכרתי קודם לכן. כשאני יוצאת לטייל עם הילדים, אני שואלת את החברים אם הם רוצים להצטרף. זה דורש תחזוקה מתמדת ותיאומים מתישים הלוך ושוב, אבל אפקטיבי.
זו גם דרך טובה להשאיר את עצמך בתודעה של השכנים והחברים, כך שיזכרו להזמין אותך להבא - בהנחה שהם בעצמם אנשים שיוזמים פעילויות מדי פעם... גם זה לא תמיד קורה.

הגב
פנינה יאראק (אורח) הגיב ביום שלישי 18.8.15

כה נכון,
תשמחי לדעת, זה המצב גם בעיר....
ב"ה שיש יוצאי דופן המאירים את החשכה.
מאחלת לך המשך כוחות ותעצומות נפש ובו זמנית שתמצאי את הראוי לך

הגב
כרמי אור
כרמי אור הגיב ביום שלישי 18.8.15

תודה פנינה יקרה. ברור שיש הרבה מאירים...

הגב
כרמי אור
כרמי אור הגיב ביום שלישי 18.8.15

צפורה, גדלתי בתוך המגזר ואני עדיין חלק ממנו כך שאין לי עדות אישית על מה קורה במגזרים אחרים... מתארת לעצמי שיש קווים דומים בכל מקום. מקווה להיות יותר קשובה

הגב
כרמי אור
כרמי אור הגיב ביום שלישי 18.8.15

יעל, מעניין שבחרת להתייחס לפן אחד מתוך מכלול שהעלתי. משתדלת מאוד לא להכליל והפוסט נכתב בעדינות רבה מבחינתי. אל דאגה, יוזמת, מטיילת וחיה חיים מלאים בכל המובנים, מנדבת בקהילה ומחוצה לה, פעילה בוועדים של בתי הספר ומנהלת את העסק שלי, עם פז"ם של הרבה שנים לומדים לחיות בשמחה, להזמין, ליצור ולקדם. חבל שבחרת לקרוא את דברי בציניות כי אין פה גרם של ציניות, הכל באמת. ובנושא הכי חשוב והכי אובייקטיבי וקריטי של בית הכנסת לא נגעת הכלל, אז אולי...

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שלישי 18.8.15

ריגשת! העלית מחשבות אישיות וחשובות
הייתי שמחה לגור לידיך...הטח את היית עוזרת לירון לבנות את הסוכה ולא להיפך
רויטל

הגב
אילון (אורח) הגיב ביום רביעי 19.8.15

יעל, תכתבי לעניין ואל "תעוררי" את הכותבת. לצערי, התחושה שעולה ממה שכתבת היא בעיקר חוסר יכולת ילדותי לקבל ביקורת.

הגב
צליה (אורח) הגיב ביום רביעי 19.8.15

יעל, התגובה שלך, הסגנון, הפניה שלך אל כרמי, המתקפה-התגוננות, ובעיקר המחסור בהקשבה, בחמלה ובהכלה - כולם אך ורק מוכיחים את צדקת דבריה עד לפרט האחרון.

הגב
הודיה זייני (אורח) הגיב ביום רביעי 19.8.15

בתור גרושה שהייתה גרה ביישוב דתי אני מזדהה איתך לגמרי ולכן הבחירה שלי הייתה לעבור למרחב עירוני שהמציאות הזו פחות יוצאת דופן

הגב
צליה אני מצטרף ... (אורח) הגיב ביום רביעי 19.8.15 הגב
דביר (אורח) הגיב ביום רביעי 19.8.15

צליה אני מצטרף לתגובתך על דברי יעל ומוסיף שחסרה מאד בדבריה ובגישתה חמלה.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 19.8.15

יעל, כרמי אמיצה מאוד. ואת צריכה להגיד דבר כזה בפרטי.

הגב
דליתה (אורח) הגיב ביום רביעי 19.8.15

יעל, נראה שקשה לך לשמוע את הביקורת הכל כך נכונה וכואבת. אני חוויתי אותו הדבר ביישוב דומה לשלכם. במקום להתחסד, בדקו בציציות....
כרמי תארה מצב שהרבה נשים גרושות חוות ביישובים הדתיים, ובקהילות העירוניות הדתיות.

הגב
בעז (אורח) הגיב ביום רביעי 19.8.15

בתור בן לאם גרושה כבר 25 שנה. זה תהליך זזכור לי במיוחד.
בבת אחת רוב החברות שלה נעלמו.
מתוך 15-20 נשארו 3.
תיארת באופן מושלם את מה שעבר עליה ועלינו.

הגב
חוחית (אורח) הגיב ביום רביעי 19.8.15

גם אחותי, חילונית ומתגוררת בעיר במרכז,
מספרת על חוויות דומות והתרחקות של החברים הטובים ביותר.
ודאי בכל מגזר הגוונים של החוייה שונים.
שנזכה לתת זה לזה.... מעומק הלב...

הגב
בז נודד דיגיטלי (אורח) הגיב ביום חמישי 20.8.15

זאת שאלה לפוסקים ות״ח גדולים???
איזה שאלה תשאל\י את עצמך ותפתח\י את הלב

אחרת איך אפשר להסתכל במראה בבוקר???

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 20.8.15

תודה לך אשה יקרה .כל מלה שלך בסלע .חצובה חרושה בדמעות
כתובה בדמעות שלך ושל אלפי
נשים שחיות לבד
לא רק בהתנחלויות.לפעמים אני שואלת את
עצמי איפה החסד והחמלה שכל כך אפיינו את עם
ישראל מאז ומעולם. כדאי שנחזור כולנו בתשובה
לפני שכבר לא נוכל גם אם נרצה.אני מצדיעה לך על גילוי הלב
ישר כוח

הגב
חד איניש (אורח) הגיב ביום חמישי 20.8.15

איזו תגובה שטעטעלית דוחה

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום ראשון 23.8.15

כל מילה בסיפור אמיתית, וגם אני חוויתי את אותה הרגשה עד שהבנים גדלו, ועדיין כני מרגישה את ״המוקצה״ כני מכירה את הכאב, ולא רק אני שקופה בסיפור גם הבנים שלי, במיוחד בנושא בית הכנסת, הם פשוט חג גותים להגיע ללא ליווי.
אני מקווה שאינם יצאו מהקטע הזה ויראו אותנו.

הגב
פלוני אלמוני (אורח) הגיב ביום שני 24.8.15

התרגשתי לקרוא.

אני גרוש. אמנם בלי ילדים אבל לפעמים אני מרגיש שאנשים מתייחסים אלי "כחפצא של מצווה"
צריך להזמין אותו כי הוא גרוש

וגם אני כמוך מרגיש שיש כמה אנשים אמיתיים וכנים ואוהבים

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 24.8.15

מסכימה עם כל מילה

הגב
מישהו. (אורח) הגיב ביום רביעי 26.8.15

חברים. תקראו בבקשה מאמר דומה שנכתב ע"י גבר

הייאוש והשבר של הגרוש הדתי / דורון (שם בדוי)

http://www.toravoda.org.il/node/8766

הגב
אודליה (אורח) הגיב ביום חמישי 27.8.15

כלל לא השתמע מדבריה של כרמי שכל הנשים הן מה שתיארת.
נראה שדווקא את מלאה באותו עוקץ שאת מייחסת לכרמי בלי ניסיון כנה לראות את הדברים מנקודת מבטה. ״יש עוד יפות ממך שנשואות באושר״ - הערה פוגענית ולא ״מעוררת״ ועצוב מכך -מתנשאת. התייחסות לאושרם של אחרים היא התייחסות לגמרי לא רלוונטית.

הגב