מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום חמישי 27.8.15 2 תגובות לפוסט 11195 צפיות

אשת ההר

אני מוריה. וכמו כולם וכמו כולן, אני המון דברים בו זמנית. אני בת, אחות ונכדה. אני אמא לשלושה ילדים מקסימים ומשמחים במיוחד וגם רעיה. אני יהודיה ודתיה ואשה. אני פמיניסטית, ימנית ועדיין מתחבטת אם שמרנית ליברלית במיוחד או ההיפך. ואני גם מתנחלת. חלק מההגדרות שלי נולדו יחד איתי, חלק צברתי עם השנים. הגדרתי כמתנחלת נוצרה אצלי בגיל שש עת קבעו הוריי את משכנם ביישוב עפרה, וקיבלה חותמת חיזוק עת אישי ואני בחרנו גם אנו לגור מעבר למחסום חיזמה. חמש שנים בעפרה, ומזה שנה בגבעה קטנה מול שילה העונה לשם גבעת הראל.

הרבה פעמים יוצא לנו לחשוב על מהות ההחלטה הזאת, וכאשר אני מקבלת במה נכבדה זו לכתיבה, אני רוצה לחשוב כמה מן המחשבות האלה בקול.

"מתנחלת" – כל כך הרבה מרוכז במילה אחת. יש הרואים את זה כאידיאולוגיה, יש הרואים את זה כאיכות חיים. יש הרואים את זה כטיפשות ויש הרואים את זה כמעשה הירואי. המציאות, כרגיל, היא קצת מזה, קצת מזה וקצת גם מזה.

טשרניחובסקי אמר שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. מה זה אומר עלינו, אנשי ההר, אנשי הסלע? מי בכלל קובע את משכנו בראש גבעה נישאה? טיול של שבת אחה"צ עם עגלה מתגלגלת בנחת לצד בימבה דוהרת במישור נהוגה על ידי זאטוט? לא, לא אצלנו. לכל צד שנבחר לצאת אליו יש שתי אפשרויות: ירידה עכשיו ועליה אחר-כך, או להיפך. שרירי הרגליים מתחזקים, נשים הריוניות סוחבות במאמץ אדיר את העלייה מהגנים הביתה, וילדים דוהרים עם אופנועיהם היישר לעמדת האחות שתדביק את המצח התורן.

גם החורף קשה. רוחות שמעיפות מחסנים וגגות, ילדים מסונפים במעילים, כובעים וצעיפים כדי לצעוד מהרכב אל המעון, טמפרטורות שצונחות באופן חופשי אל העשירייה התחתונה ולמטה מזה. איזה כיף! יש לנו תמונות של שלג להעלות לרשת, אבל לא תמיד יש חיבור לרשת או לכל דבר אחר. קווי החשמל שניתקים לעיתים מרוח סואנת או סתם משימוש יתר של מזגנים ותנורים, יכולים לבשר על הפסקת חשמל קלילה של קור מקפיא לשעה בלבד או על ימים ממושכים של הפסקות חוזרות ונשנות שיגרמו למכשירי החשמל שלכם לתהות למה?! למה כאן על ההר?

והדרכים? גם הן עיצבו אותי בתור אשת-הר קשוחה. שנים של נסיעה בתור ילדה הדבוקה לחלון ומנסה לאתר את מיידה האבנים, הפכו אותי לעירנית לחלוטין בנסיעות. כשהייתי בערך בת עשר נרדמתי בטרמפ שהחזיר אותי ואת אמי הביתה מהעיר הגדולה והתעוררתי מרעש אדיר של אבן שפגעה בחלון שעליו נשענתי. הרכב היה ממוגן, אבל את הבהלה איני שוכחת. השנים התחלפו בבאות אחריהן ומיידי האבנים התחלפו במחבלים חמושים ברובים ואקדחים. את הדרך לשיעורי הנהיגה עשיתי תחת חשש מתמיד מהסיבוב הבא, או על פי הנחיית ההורים, באוטובוסים ממוגנים בחומר בלתי חדיר לכדורים, אוויר ואור.

השנים הבאות הביאו עמן נסיעה עם ילדים מתוקים מאחור כשכל אחד שנולד מביא עמו חשש נוסף, פחד וחישובים לאין קץ מכל נסיעה שיוצאים אליה מהבית. העיניים רצות על הכביש ועל צדעיו. כל מכונית שמאטה מלפנים חשודה וכל מכונית שמאיצה מאחור חשודה כפליים. הנהג שנותן לי לעקוף אותו עכשיו מושיט יד לכסא שלידו – הוא מתכוון לשלוף קלצ'ניקוב או לגמוע מפחית שתייה? ואיזה רכב ניקח, את הממוגן או המרווח והחינמי? והאם ניסע בדרך הקצרה יותר אך השוממה ועתירת מקרי החבלה או שמא נעשה את הסיבוב הגדול רק בשביל השקט הנפשי יותר מאשר בשביל הסטטיסטיקה?

ושנות הנעורים? הו, אפשר וצריך לכתוב על זה מסה נפרדת. על בגרויות בצל הלוויות, על נעורים והתבגרות כשהשכול שורר מסביב והמציאות מישירה לך את המבט בעיניים עוד לפני שהחלטת אם את מוכנה לזה נפשית או לא.

כן, אנו אנשי ההר. אנשים שחקקו את דמם על הסלע והחליטו שהבחירה היומיומית היא כאן, באבנים האלה, בחיים האלה. כי כאן זה ארץ ישראל, כי כאן נכון לנו להיות. אבל לא רק זה.

כאן הקיץ מגיע בדמות ערבים צוננים שמשיבים את הנפש לאחר יום חם. בכל פעם שאני נמצאת בערב באחת מערי השפלה או באחד מקיבוצי העמק אני תוהה איך עוברים יום קיץ מבלי להמתין לשעה שש אחרי הצהריים, אז אפשר לצאת בנחת לגן השעשועים הקרוב וליהנות מהאוויר הטוב של ההר. גם אותן עליות וירידות מקושטות בעצים ובדשא ומקבלות באופן סדיר ביקורים של צבאים ויעלים. הלילות המפחידים של הרעשים המדומיינים (ושאינם מדומיינים) הופכים עם שחר למקום שלו ונעים של ציוץ ציפורים ושיחת שכנות בדרך לגני הילדים הקרובים, מרחק הליכה קצר מהבית.

האווירה ביישובים הקהילתיים היא דבר שאין בלתה. לטוב ולמוטב. מריבות וסכסוכים בתוך היישוב מצביעים על אכפתיות עמוקה של כל אחד מהתושבים כלפי צביונו של המקום. וועדות יישוביות מתמלאות בהתנדבות גמורה בנשים וגברים שמסיימים את עמל יומם שבדרך כלל ממוקם בעיר הרחוקה, ומתפנים להתעסק במה שחשוב להם כאן – חינוך, תרבות, בית כנסת ועוד. לא הכל מושלם, בכל זאת – אנשי ההר אנשים קשים הם, אבל הכוונות הן תמיד טובות. לפחות כך אני מקווה.

אז יש כאן אימה, ויש וויתור על נוחיות אחת, אבל יש כאן גם אהבה ושמחה ובחירה בנוחיות אחרת. יש כאן המון אמונה והמון המון רצון טוב, ולכן אנחנו כאן. ולכן אני מתנחלת. אז עכשיו אני גם מתנחלת ברשת, ואני שמחה להיות חלק מהבמה החשובה הזאת. מקווה שהיא תנוצל לטוב ותשקף את חיי, מחשבותיי ואמונותיי כפי שהן במציאות. אז אני מוריה, נעים להכיר.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 27.8.15

מקסים מוריה! בהצלחה!!

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שישי 2.10.15

כתיבה יפה. קולחת
אהבתי את הפתיחה והסיום כשבתווך תמצית סיפור חייך.
כ"כ יפה כ"כ כה.
אני העירוניסטית נחשפת לעולם הזה דרכך,
משתוממת,
ויודעת שאת חיה את חייך בשלמות.

הגב