תחיה עצר
תחיה עצר נשואה לנועם, אמא ל-6, גרה בשילה, רכזת יישובי בנימין בתנועת ההתיישבות "אמנה" יום שני 31.8.15 5 תגובות לפוסט 11358 צפיות

עוף גוזל

כשהייתי בת 18 הייתי בטוחה שהגעתי לשיא הידע והאינטליגנציה – השכלית והרגשית – שבן אנוש יכול להגיע אליו, מקסימום קצת השלמות.

מאז אני לא מפסיקה ללמוד. ללמוד על עצמי ועל העולם. לבנות את עולמי הפנימי והחיצוני, וכל זאת בעזרת ששה מורים מופלאים: הילדים שלי.

זה מתחיל עוד בהריון, ההבנה והחובה לדאוג לעוד "מישהו" חוץ ממני. ההבנה שההחלטות שאני מקבלת משפיעות באופן מיידי על עוד אנשים. אנשים שתלויים בי לחלוטין. וגם לדעת שלא תמיד מתקיים הכלל "בשבילי נברא העולם". לימוד שמעצים את המחשבה על ההשפעה שיש לי על האנשים סביבי, ולא רק אלה שתלויים בי.

זה ממשיך בלידה, ובהבנה המיידית שאין גבול לכאב ולאהבה שאת יכולה לחוש, ושכמעט לא צריך שום דבר כדי שזה יקרה – רק קצת לשחרר את הראש ו... הופ! זה קורה. אז בעצם למה לא? כמות האנדרופינים שהגוף משחרר כשהוא אוהב, גבוהה לאין ערוך מאשר כשהוא קפוא או שונא. אז עדיף ככה. אז לאהוב – כל הזמן. את כולם. לחבק – את מי שרק מסכים. לכעוס? ממש ממש מעט. לשנוא? בשום פנים ואופן לא. את הילדים שלי, כמובן, אבל גם כל אחד אחר. גם את זה למדתי מהם.

ואז אני מגיעה לצעד הראשון שלו – ולשאלה הרת הגורל – האם אני מההיסטריות או מהמשחררות??? (כן. זו החלטה. לא היסטריית-רחם בלתי נשלטת). והוא נופל. וקם. ונופל שוב. ואני שם. מחבקת. מנשקת. מרגיעה. מסבירה לו שצריך לנסות שוב ושוב ושוב עד שזה עובד. מאמינה וסומכת שימשיך לנסות עד שיצליח. מבטיחה שאהיה שם לנחם בכל פעם שפחות ילך לו. בצעדים הראשונים. בגמילה מטיטולים. כשהוא לומד לחגור לבד חגורה או לוקח שיעורי נהיגה. באהבה הראשונה. באכזבה הראשונה. והשנייה. והשלישית. וכל עוד יהיו אכזבות – אני שם כדי לדאוג לו ולחבק. והוא יודע שאני סומכת עליו עד אין קץ – שימצא את דרכו בחיים, שיגיע להישגים הכי טובים שיש, שימצא דרך להתגבר על האנג-אובר ועל כינויי גנאי. והוא יודע שאצלי הוא ימצא חיבוק חם, מילה טובה, מנה מנחמת, תמיכה וכוח להמשך הדרך. כי איך אפשר לא? הרי "בשבילו נברא העולם". או כמו שאומר ד"ר סוס: "ילד, אתה עוד תזיז הרים". אז בוא לא ניתן למהמורות הקטנות להפריע לך...

וכשהוא נכנס למערכת החינוך, אני פתאום משתפת אחרים בגידול שלו. אני צריכה לסמוך עליהם במאה אחוז. כי אם אני לא אסמוך עליהם – גם הוא לא. ובפעם הראשונה שאני פוגשת את הגננת או המורה אני קודם כל אומרת תודה! תודה שאתם שם! תודה שאתם שותפים שלי במשימה הזאת. ואחר כך, בקול שקט שקט אני גם אומרת שאני ממש ממש סומכת עליהם שאכפת להם ממנו. ושהם עושים הכי טוב שהם יכולים. ושהוא האוצר שלי. ושהוא קסום ומופלא ובלתי נתפס. ושישימו לב גם אם הוא שקט ולא שואל שאלות, ושישאלו אותו מה שלומו ומה הוא מרגיש בכיתה – גם כשנראה שהכל בסדר. ושיחבקו, אם הוא מסכים. ויגידו מילה טובה – כמה שיותר. ואם הם טיפ-טיפה לא מסתדרים – שרק יגידו. אני כאן בשביל שניהם. אז אני לומדת לומר מילה טובה – גם כשזה ברור מאליו. ואני לומדת לסמוך על אנשים ולראות בעין יפה את מה שניתן (ומה שלא – זו החובה שלי להשלים). ומבינה כמה זה לא מובן מאליו שלמישהו אכפת ממני. או מהבן שלי.

וכשהוא מתבגר מגיעות שאלות של זהות ומהות, שאלות על צדק וחברות ועל הנושאים הכי חשובים בעולם. וגם בהם - הוא אחראי על השאלות ועל התשובות, והוא צריך לברר מה נכון לו ומה מתאים, ואני צריכה לעזור לו להוציא מתוכו את מה שנמצא בפנים, ועל הדרך גם לגלות בעצמי המון דברים שלא ידעתי עלי. ואז, כשהוא מעביר את הזקנה את הכביש, אחרי שהיא ביקשה ממנו, אני מבינה שהוא הצליח עם הבירור העצמי הזה. שהוא בנה לעצמו אמות מידה מוסריות טובות. ואני שואלת את עצמי אם לי היה האומץ והעוז לעשות את מה שהוא עושה, ולא ממש בטוחה. והוא נותן לי פרספקטיבה על עצמי, ומחייב אותי להיות יותר כנה, אמיתית, שוחרת צדק – גם כי ככה צריך, וגם ... קצת כדי למצוא חן בעיניו.

ועם השנים אני מוסיפה עוד ועוד ידע, ולא מפסיקה ללמוד. על נתינה וקבלה, על משפחה ועצמאות, על אחריות ושותפות, על הקשבה ורגישות, והכלה, ושחרור... עלי, עליו, עלינו. וכל יום שעובר אני נהיית חכמה יותר, טובה יותר. דברים שלא יכולתי להשיג בעצמי. דברים שמלמדים אותי יום-יום ששה מורים מופלאים.

ועכשיו הוא טס להודו. טיול שאחרי הצבא. ואני כבר מחכה לסיפורים ולתמונות שיגיעו ממנו, ולתובנות שיצמחו לי ויצמיחו אותי. שמחה בשמחתו, נהנית לראות אותו פורח, ו... גם קצת מקנאה.

עוף נשר, גוזל אתה כבר מזמן לא...

חתוך את השמיים,

טוס לאן שבא לך –

רק אל תשכח יש נשר בשמיים

אל תגור לך, פשוט תשים לב...

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
דורון גלבוע (אורח) הגיב ביום שלישי 1.9.15

תחיה תודה על השיתוף ...מיוחד ממש..

הגב
חנה (אורח) הגיב ביום שלישי 1.9.15

תחיה, אני עם דמעות בעיניים, ממש קולע

הגב
דודה שרה (אורח) הגיב ביום רביעי 2.9.15

תחיה, החכמת אותי בפוסט הזה. יישר כח והצלחה תמיד ועם כולם

הגב
תקוה קסטיאל (אורח) הגיב ביום שבת 5.9.15

תחיוש, מקסים! צריכה ללמוד ממך, ולומדת.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שישי 2.10.15

נהנתי לקרא. מרגישה כמוך רק עדיין בתקופת היסודי שלהם...
זהו אתגר חיינו.

הגב