רבקה דויטש
רבקה דויטש נולדה ב-1982 בצפת, וגדלה למרגלות הר מירון. נשואה לאחד. אם לארבעה. מתגוררת ביישוב נופים יום רביעי 2.9.15 6 תגובות לפוסט 12873 צפיות

צומת של שינוי

אני לא יכולה לשכוח את היום בו עלה בני בכורי לראשונה בחייו (ובחיי) לכיתה א'.

הרגע הוויזואלי הזה בו טופפו רגליו הקטנות, רגלי ילד קטן שרק עכשיו סיים את הגן, ונכנסו דרך שערי בית הספר הוותיקים שכבר חזו אינספור פעמים ברגע הזה - ביום הראשון לתחילת הלימודים של כל כך הרבה ילדים אחרים - נחקק ונצרב בנשמתי.

כהורה, אין משהו שבאמת מכין אותך לנקודה המכוננת הזו שבה אתה משאיר ילד בין כותלי בית הספר בפעם הראשונה. אני זוכרת שלקחנו אותו, את הבכור, בעלי ואני באוטו ביום הראשון. בהתחלה בעלי לא הבין למה צריך להסיע אותו במיוחד ולא לתת לו לעלות על האוטובוס, שייקח אותו בהסעה כמו כולם. הספיק לו מבט מצמית וממושך ממני כדי להבין שאולי הוא לא יקבל מענה על התהייה הזו אף פעם. אך לי היה ברור, מה זאת אומרת בכלל?! ביום הראשון אני מלווה את בני לבית הספר! מכניסה אותו אל תוך הכיתה! מתיישבת לידו בשורה הראשונה וגם - אם אפשר - נשארת אתו עד סוף יום הלימודים.

אז הושבנו אותו בכיתה, והמתנו. לא יודעת בדיוק למה אבל זוכרת שהדקות עברו מהר מדי. מימיני ומשמאלי נהרו עוד ועוד תלמידים חדשים. תלמידים אמרתי? הכוונה לננסים קטנים עם חולצת בית ספר שמכסה להם את הברכיים וילקוטים ענקיים על גבם ששיוו להם מראה של צבי יבשה מהלכים על שתיים, בעלי שריונות ענקיים ססגוניים בהדפסים צבעוניים של כדורגל וכדורסל.

או אז, המחנכת נכנסה לכיתה. שמונה אפס אפס בבוקר. לא יכולת קצת לאחר, תגידי לי? למה את חייבת להיות דייקנית כל כך? ועוד ביום הראשון? דקה לפני כן עוד נשמע הצלצול המתנגן של הבוקר. הבכור שלי, ששמע לראשונה בחייו את צלצול בית הספר, היה בטוח שעוד מעט יתחיל חוג הריתמיקה של ציפי, כמו בגן. אבל כאן הסתיים הדימיון.

התבקשנו, ההורים, על ידי המחנכת (אחת המקסימות, היא חברה טובה שלי עד היום!) לתת עוד חיבוק אחרון ונשיקה ולהיפרד מהילדים. אני לא אהיה מניפולטיבית ולא אביא כאן דוגמאות נוראיות אחרות ממעמדי פרידה של הורים מילדיהם, אבל הרגשתי מאד קרוב לזה. מאד.

זו הפעם הראשונה שלי שאני משאירה ילד בבית הספר. שלי, שעד לא מזמן גם אני עוד שהיתי בין כתליו (ואל תהיו קטנוניים ותגידו לי שכבר עברו כמעט 30 שנה מאז), ולא הייתי מוכנה לתחושות העזות האלה שהציפו אותי.

הרי לראשונה אני משאירה אותו, את הקטן שרק עכשיו נולד לי, נתון לחסדיה של מחנכת ושל מורים מקצועיים ושל מנהל, ושל כל כך הרבה אנשים אחרים. זו כבר לא גננת עם יחס אישי של אחד על אחד. והנה, הוא עם עוד 30 תלמידים אחרים בכיתה, חלקם מהגן הקודם וחלקם חדשים לחלוטין. אלו כבר לא ילדי השכנים מימין ומשמאל המוכרים לו (ולי). והראש מתחיל להציף את המחשבות ואת הדאגות: "למי הוא ייחשף?", "מי ישגיח עליו?", "מה אם הוא יצטרך לשירותים באמצע השיעור?", "האם הוא יזכור את הדרך לשירותים בכלל?"; "מה הוא יעשה בהפסקה?"; "ואם יציקו לו?", "האם יידע למי לפנות?". והשאלה הקשה מכולן שניקבה לי חור בבטן: "ואם פתאום הוא יתגעגע אלי ויתחיל לבכות?"

 אך הייתי זו אני שהתחילה לבכות. כל צעד שעשיתי בחזרה לכיוון היציאה משער בית הספר היה עבורי וקשה מנשוא. רציתי רק לסוב על עקביי, לרוץ בחזרה אל המקום ממנו יצאתי, להתפרץ אל תוך הכיתה ולחטוף משם את ילדי בחזרה אלי.

שום דבר לא הכין אותי, כהורה, לרגע הזה בו עליי לשחרר. אבל לשחרר באמת. להבין שהוא מתחיל עכשיו את צעדיו בעולם חדש שהוא לגמרי שלו. שהוא סולל את הנתיבים החדשים, הראשוניים והביכוריים האלו בעולם שיהפוך להיות חייו הפרטיים.

וזה לגמרי צומת. כך חשתי. צומת שבה אני זו שמשתנה. שעד שהגעתי אליה הייתי אמא מסוג אחד. וכרגע כשאני נמצאת ועוברת בה ההורות שלי והאימהות שלי היא זו שמשתנה. היא זו שצריכה להיעשות מעט רפויה יותר. פחות לוחצת. אמנם אשאר תמיד אמא חרדתית שזקוקה לדעת בכל רגע נתון היכן ילדי ומה הוא עושה, אבל אין צורך שאדע באמת האם הוא לומד עכשיו חשבון או לשון. אין צורך באמת שאדע שהוא ניגב את פניו המתוקות משאריות הסנדביץ'-שוקולד שסיים לאכול בהפסקה. זה המקום בו אני צריכה קצת להקטין את עצמי, ולפנות מרחב לילד, שבו הוא יגדל ויתעצם. להבין שנכנסים פה גורמים חדשים למשוואה כי הוא גדל לי, וכשמשהו גדל הוא זקוק ליותר מקום וליותר מרחב, שאותו אני כאמא אמורה לאפשר לו, אם אני רוצה להיות באמת אמא טובה ומצמיחה.

וזו תובנה שהתעוררה בתוכי באותה עת ממש יחד עם הגעגוע העז ששטף לבכור הקטנטן שהשארתי בכיתה.

ואם מישהו יציק לו בהפסקה, הוא זה שיצטרך ללמוד איך פונים למורה האחראי ולהתלונן. ואם הוא ייפול ויקבל מכה, הוא זה שיצטרך להיות שם ולקום חבול ומשופשף ולגשת לחדר האחות. הוא זה שילמד לבקש עזרה מחברים אם צריך והוא זה שיתמודד עם כל מה שיזדמן לו באותו היום. כי אלו החיים שלו והעולם שלו. ואם הוא לא יעשה זאת בכוחותיו שלו, הוא לא ירכוש את היכולות האלו במקומות אחרים. ואני כאמא הבנתי אז, שאני כבר לא אמא לילד קטן בגן. אני מתחילה להיות בנקודה הזו אמא לילד של בית ספר, והתסריט הזה שונה לחלוטין. נכון, כרגע זה מפחיד ומאיים ולא ידוע, אבל אני נמצאת בפתח של תקופה אחרת וחדשה עבורי בהורות, ואני זו שצריכה לסגל לעצמי יכולות מתאימות וחדשות לסיטואציה הזו שהולכת ללוות אותי בשנים הבאות בהן ילמד ילדי בבית הספר, ואחר כך בעז"ה בתיכון או בישיבה.

ואף אחד לא הכין אותי לזה. לאותה נקודה שברגע אחד אני משתנה בה, והאימהות שלי פושטת צורה ולובשת אחרת חדשה במקומה: מאפשרת יותר, משוחררת יותר ומצמיחה יותר.

ואף על פי שעברו כבר 5 שנים מאז והבכור שלי עולה כבר לכיתה ה', ואף על פי שהעליתי עוד ילדה נוספת מאז לבית ספר, וזה היה כבר פחות קשה, עדיין היום הזה צרוב בי וחרוט בי ואני לא יכולה לשכוח אותו.

ואמנם אותי אף אחד לא הכין לזה, אבל חשבתי לשתף אתכן בכך, את כל האימהות שמעלות את ילדיהן הבכורים לראשונה בחייהם לבית הספר. אולי חוויתן גם אתן את השוק הזה. אולי זה עדיין מחלחל. ואולי כלל לא. הלוואי שהייתי יכולה להיפגש עם כל אחת מכן ולתת לכן חיבוק רחב של הצלחה להמשך הדרך. אתן עומדות איתנות בצומת הזה בכבוד רב. וגם אני.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
6 תגובות לפוסט זה
מיכל (אורח) הגיב ביום רביעי 2.9.15

פוסט מהמם!!!
מסכימה ומזדהה עם כל מילה!

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 2.9.15

אני חושבת שההרגשה הזאת שאת מתארת מתעוררת לא רק כלפי הילד הראשון, כל ילד שמגיע לשלב הזה הוא עושה את צעדיו הראשונים, ואין שום הנחות והכנות לאמהות גם אם זה 9 ילדים, הרגע המרגש שאת מלווה אותו עם החלומות המקסימים שלך וגם עם החששות.
על כל פנים שנה טובה ומבורכת והצלחה לכולם

הגב
רבקה דויטש
רבקה דויטש הגיב ביום חמישי 3.9.15

אני נוטה להסכים לחלוטין, אם כי אין לי ניסיון עם תשעה ילדים עדיין.. כרגע רק שניים מתוך השאר בבית ספר. יחד עם זאת, ההלם הגיע לי בפעם הראשונה. את השנייה גם כמובן רציתי לחטוף בחזרה אלי.. אבל כבר הכרתי את התחושה מקודם. עצמת ההלם מהשינוי כבר פחתה בגלל הניסיון המוקדם. בהצלחה!

הגב
מלי (אורח) הגיב ביום חמישי 3.9.15

לגמרי!
אז זה מה שמחכה לי שנה הבאה? ;-)

הגב
חגית (אורח) הגיב ביום שישי 4.9.15

כאמא שהעלתה ילדה בת לכיתה א', רציתי לומר תודה על הפרופרציות ודהרטת לי פן אחר, חכם וזה שאפשר להתמודד איתו. תודה.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שלישי 8.9.15

פוסט מדהים !!! הבנות שלי עוד לא עלו לכתה א אבל אני מתחילה להבין מה הולך לקרות

הגב