מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום שישי 18.9.15 8 תגובות לפוסט 10691 צפיות

וכיפר בעדו ובעד ביתו

ראש השנה. אני אמא כבר כמעט חמש שנים. לבית הכנסת אנו יוצאים חמושים בשלושת ילדינו. שני הגדולים הכל-כך שונים זה מזה לבושים בבגדים תואמים ואילו הקטנה נאבקת בתוך שמלה עם כיווצים למעלה והמון בד למטה, בדיוק כמו שאמא שלה הייתה חולמת לעצמה. מאוחר יותר זה יתחלף בבגד גוף סטנדרטי. התפילה שלי היא כבר לא רק שלי. אני עם עגלה בתוך בית הכנסת, יום אחד זה מחזיק מעמד לחצי שעה שלמה ואילו ביום השני הקטנה פרגנה לי תפילת מוסף שלמה. ארבעה מגלגלי האופנועים שדוהרים בחוץ שייכים לילדיי ואני ואישי יוצאים מידי פעם לראות שהקסדות עדיין על הראש וכל שאר האיברים גם כן במקומם.

כבר איני בחורה השקועה בתוך המחיצה וסחה את אשר על ליבה לפני ריבון העולמים. אני גם לא נערה החשה על בשרה שעה שעה את כאבי העם הדורשים תחינה לפני קודשא-בריך-הוא. אני אשה, אני אמא. כבר כמה שנים שאיני נאבקת לחוש את אותו ההדר ואת אותה קדושת רוממות שאפפה את הימים הנוראים שלי עד לפני שנים לא רבות. בהתחלה עוד נלחמתי: חמושה במנשא ובמטרה להוכיח (לכולם? לעצמי?) שכלום לא השתנה הייתי מתייצבת במקומי הקבוע ומנסה לחוש את אותה תפילה צלולה השגורה על פי ולשיר עם הקהל את אותן המנגינות הוותיקות. אחר כך התייאשתי, אחר כך ניסינו לסנכרן בין תפילת ותיקין ותפילת מוסף. השנה הרמנו ידיים.

אנו הורים. בית הכנסת של קהילתנו הצעירה מלא בילדים. יש הרואים בזה חיסרון, חלק מאמהותינו החכמות קובלות באוזנינו שהן לא מבינות את העניין, הן חיכו חמש-עשרה שנה ואז באו לבית הכנסת עם אחרון הילדים שגדל. אנו רואים בזה יתרון. אבל זו לא אותה תפילה. אי אפשר לעמוד באותו מקום במשך חמש וחצי שעות. התפילה קצרה יותר, התזוזות רבות יותר, והכוונות שבלב, אוהו, הכוונות...

-----------------------------------------------------------------------------------

במסכת תענית (ט"ז, ע"א) אומר רבי יהודה כי אחת מן המידות הראויות לשליח ציבור היא שיהיה מטופל בילדים כאשר אין לו במה לפרנסם. ואפילו רצוי ש"ויש לו יגיעה בשדה", "וביתו ריקם". כלומר אדם שמתפלל מקירות ליבו. לא מדובר על אדם שבא אל התפילות כאשר עולמו מתוקן והוא בא להתחנן בלב נקי על שולחיו, גם לא מדובר על אדם ש(רק) קולו נאה והוא מסוגל לסלסל בכל המנגינות הכי עדכניות במשך שלוש שעות רצופות. זה שמתמנה להוביל את הציבור הוא אדם טרוד. טרוד בפרנסתו, טרוד בילדיו, טרוד בשדהו וטרוד בביתו.

גם הכהן הגדול כיפר ראשית בעדו ובעד בני ביתו. כלומר אדם קרוב אצל עצמו, ואצל תחינותיו הפרטיות וקשייו המצויים בין ארבעה קירות.

--------------------------------------------------------------------------------------

"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרד" – אני עוצרת בחרדה באמצע התפילה: האם נחרדתי? האם אני נחרדת? נחרדת מכך שאיני נחרדת אני מנסה לחשוב מה השתנה. החרדה הגדולה ביותר של צד זה של המחיצה היא שהילדים יהיו בשקט. ילד אחד נגרר על ידי אמו במהלך התקיעות, במבות מחולקות ביד רחבה ומוצצים נדחפים לפיות פעורים. אבל היכן החרדה? היכן תחושת הקודש שהרטיטה אותי בזמן התקיעות בשנים עברו? הידיים ההופכות את דפי המחזור נתקלות בדף קשה במיוחד. דמעות של שנים קשות הכתימו את תפילת "ונתנה תוקף": שנים של פיגועים, ימים של אסונות, שבועות בודדים אחרי הגירוש, הכל מקופל לתוף דף מוכתם וקשוי. הפעם הדמעות נשארות בנרתיקן. קשה להתחבר לכל מילה כאשר זה לא נכנס ברצף התפילה הרגיל. ובכל זאת הכוונות שבלב...

קירות ליבי שופעים תחינות. עיניי מתרוצצות על ילדיי בתוך שאר עשרות הילדים הרכים. מי אני? מה תפילתי? אני שופעת הודיה מחד וחרדה קיומית מאידך. כאשר אני מתפללת על נשמות חדשות שירדו לעולם בשנה האחרונה ועל אלה שיירדו בשנה הבאה, אני נוגעת בעצבים חשופים שלי ושל חברותיי. כמו הכהן הגדול אני מתפללת עליי ועל בני ביתי, אחר כך על השאר. כמו שליח הציבור אני יודעת שהתפילות הכנות ביותר יוצאות מלב מלא. לב מלא בפחדים, לב מלא בתודות, לב מלא בתחינות, לב מלא בכל מה שאפשר להקיף בעולמי, שצר כעולם נמלה מחד ורחב כעולם ומלואו מאידך.

ואני יודעת שלו היינו רוצים תפילות שיוצאות מקירות הלב היינו צריכים להעלות שיירות של שליחי ציבור. כי אלה שמתפללים על ביתם ועל פרנסתם הם רק חלק מאותן נשמות שיכולות למרק את העולם בדמעותיהן. ראשית היינו מעלים רווקים ורווקות שמתחננים שהשנה הזאת תהיה שנת אהבה, שנת בניין, שנת גדילה משותפת, שנת דייט אחד מוצלח מכל אלה שהיו לפניו, שנת הזמנות, שנת וויעודים, שנת זמן טוב, שנת חתונה, שנת טבעות. לאחר מכן היינו מעלים זוגות שמתפללים לפרי בטן ומתחננים יחד איתם לשנת ילודה, שנת כניסה להריון, שנת לימוד-הורי, שנת מתיקות של עולל מתמתח בין שני הוריו. ועם כל שאר השקועים בטרדות הקיום היינו מתפללים לשנת נחת, שנת סבלנות, שנת עוצמה אישית וזוגית, שנת פרנסה טובה, שנת צדק ולא עוולה, שנת קירבה גם לזקנים ולבודדים, שנת רחמים, שנת שלווה, שנת תיקון כל הדברים הזקוקים לתיקון.

שנה טובה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
8 תגובות לפוסט זה
חיה מיכאלי (אורח) הגיב ביום שבת 19.9.15

שנה טובה בתי המתוקה והמוכשרת שימלא הקב"ה משאלות לבך לטובה ויקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

הגב
אחת מהקהילה (אורח) הגיב ביום שבת 19.9.15

מדוייק!

הגב
יעל (אורח) הגיב ביום ראשון 20.9.15

הזדהיתי. יהי רצון שתתקבלנה גם התפילות שלא נאמרות בפה ושידיינו תהיינה תמיד עסוקות בברכה

הגב
מנסה להתפלל (אורח) הגיב ביום ראשון 20.9.15

כתבת מקסים ומרגש.. והנסיון שלך להתפלל ממש מרשים.
אבל - מה עם בן אדם לחברו? מה עם הנשים שעוד לא או כבר לא מטופלות בילדים ובמוצציהם ובבמבותיהם ויללתוהם. נשים כאלו פשוט לא יכולות להתפלל בנחת בבית הכנסת שלך וחבל.
על נשים ששמיעתן כבר אינה מה שהיתה מפאת הגיל או מפאת כל דבר אחרבככלל אין מה לדבר.
בקיצור, חסד ופלורליזם רק מה שנוח לי.

הגב
מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי הגיב ביום ראשון 20.9.15

אולי לפני הביקורת כדאי לברר מה המציאות... קהילתנו קהילה צעירה. כפי שכתבתי, לכ-ל הזוגות (למעט זוג אחד שלא היה כאן בחג) לפחות ילד אחד בין הגילאים 0-5 כך שטענתך הייתה נכונה לו היה מדובר בקהילה הטרוגנית יותר, ששם לדעתי, יש למצוא פתרונות לכולם ולכולן.

הגב
שימרית יאמין (אורח) הגיב ביום ראשון 20.9.15

מקסים..

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום ראשון 20.9.15

יקירתי הצלחת להיות כ"כ מדויקת.מזדהה עם כל מילה!

הגב
שרה וינברג (אורח) הגיב ביום שני 21.9.15

כתבת יפה ומרגש ,מזכיר לי את שנותי כאם צעירה, שאף פעם לא ויתרה על התפילה.

הגב