רבקה דויטש
רבקה דויטש נולדה ב-1982 בצפת, וגדלה למרגלות הר מירון. נשואה לאחד. אם לארבעה. מתגוררת ביישוב נופים יום שני 21.9.15 12 תגובות לפוסט 10542 צפיות

סליחות קרובות וחשובות

רגע לפני שבקבוצות הוואטסאפ שלכם ושלי יתחיל שטף של הודעות 'העתק הדבק' של בקשות סליחה ויראליות לפני יום הכיפורים, חשבתי לעצמי שבראש ובראשונה יש לי כמה מעגלים קרובים ואישיים יותר לבקש מהם סליחה. אישיים מעט יותר מקבוצות כמו "שבט מעפילים 1992" או "טרמפים נופים מי יוצא ולאן" שמככבים אצלי בסמארטפון. ועם כל הכבוד לקבוצות ההמוניות הללו וליכולת הטכנולוגית המופלאה, באמת מופלאה, להעביר בקשת סליחה קולקטיבית בבת אחת לכל כך הרבה נמענים (אנשי קשר בשפה מעודכנת), יש לי כמה כתובות קרובות יותר וחשובות הרבה יותר לבקש מהן סליחה לפני שיום הכיפורים המתקרב יגיע לפתחנו.

א . אבא

הספקתי להיות הבת שלך בסך הכל חמש שנים ועוד שבוע אחד בלבד. מועטים עד ספורים זכרונותיי האישיים ממך. עוד הספקת לחגוג לי יום הולדת חמש בגן דקל במירון. זוכרת שצילמת אותי וחייכתי באושר אל המצלמה עם הכתר החגיגי על הראש. התמונה הצהבהבה משנות ה-80 שמורה אצלי עד היום, אבל אתה איננו.

קשה להבין איך אפשר להרגיש כל כך בחיסרון של אדם שלא הכרת. אבל זו התחושה והיא לא מרפה. אני יודעת בתוך תוכי שאני כל כך דומה לך. במראה, בחשיבה, בתפיסת החיים. אבל יחד עם זה לא הספקת לגדל אותי ולחנך אותי, ואני מתארת לעצמי שהייתי היום במקום אחר לולא היית נפטר אי שם לפני גיל 40.

מותך הפך אותי לאחרת בכל מובן. להיות ילדה יתומה. להרגיש שונה ואחרת בכל מעגל אליו השתייכתי. מבחינה אמונית גם פיתחתי תעוזה מסוימת כלפי שמייא. הרגשתי כאילו א-לוהים "חייב" לי על זה שהוא השאיר אותי לבד בלעדיך. לעצמי הסברתי כי מאחר ועכשיו א-לוהים הוא האבא שלי בפועל, אז זכותי לבוא אליו בדרישות.

יתמות בגיל כל כך שברירי מייצרת סדקים שהולכים ומעמיקים במשך השנים. ובין השאר גם חרדת נטישה עמוקה ותחושת החמצה. המרמור הדק הזה צובע את החיים בתחושה שהם לא הוגנים ושהעולם אינו מקום טוב. היום אני מבינה שיש גם צדדים אחרים, אופטימיים יותר ומלאי חיות, אבל אני מבקשת סליחה על שנים ארוכות בלעדיך שבהם לא אהבתי את העולם ולא אהבתי את חיי, כי בלי אבא, נוכח וחי, בשר ודם, בדרך כלל מרגישים שאין טעם. וגם זו החמצה לא קטנה של לא מעט שנים.

ב . בעלי

ביניש. ציציות בחוץ. חולצה לבנה בשבת. גרביים בסנדלים ביום כיפור בבית הכנסת. כזה אלעד היה כשרק הכרתי אותו. הוא גם כזה היום. שנים אחרי שסיים את ישיבת ההסדר. נאמן לדרכו לאמונתו ולחינוך אותו קיבל.

האמת, שכאשר הוא ראה אותי לראשונה באירוע וביקש להכיר אותי, הייתי נראית בעיניו די דומה לעולם ממנו הגיע. צנועה וחסודה, ארוכת שרוולים וחצאית. אך אם תפגשו בי היום תבחינו די מהר שאני לא ממש ממלאת את חובי כלפי קוד הלבוש הזה, ואף הרחקתי לכת בכל מיני עניינים שקשורים לקיום מצוות. אמנם התהליך שעברתי קרה תוך כדי שנות הנישואים לאלעד, ודבר לא באמת נסתר מנגד עיניו. לא היה פה סוד גדול או הסתרה שבתוך הסתרה, אבל כן הייתה התרחקות משמעותית שלי מאותה רבקה שמצאה חן בעיניו בפעם הראשונה.

סליחה, אלעד, שאני לא מתלבשת היום כמו שהיית רוצה. שבכל פעם שאני יוצאת החוצה עם ג'ינס ושרוולים קצרים יש לך צביטה קטנה בלב. סליחה על שרגע אחרי שאני מדליקה נרות שבת ואתה אומר לי "כמה יפה לך כיסוי ראש", אני מסירה ומחזירה אותו למגירה. סליחה על שלמרות שאתה אוהב אותי כל כך ונשאר איתי על אף השינויים, אני מחזירה לך אהבה אבל לא מסוגלת לכבד את משאלת ליבך להיראות ולהתלבש אחרת. סליחה שלא חשוב לי לקיים קלה כבחמורה כמו שהיית רוצה ושואף. אני מנסה לתת לך מהמקומות שאני כן מסוגלת. יחד עם זה, בתחום הדתי זה בלתי אפשרי מבחינתי ומורכב מדי, ואתה יודע זאת ומקבל זאת בענווה גדולה, גם אם בעצב.

ג. ילדיי

אני יודעת שאני אמא טובה. יותר מזה, אני מנסה להשתפר כל הזמן וללמוד איך להיות קרובה אליכם, קשובה, מכילה, תומכת וסבלנית. אבל היו הרבה שנים שלא הייתי במקום הזה. שנים שבהם הייתי צריכה להתמודד בעצמי עם סערות גדולות. אתם הייתם שם, קטנים בגוף וגדולים בנשמה, ולא הרפיתם ממני לרגע. גם בזמנים בהם אני רציתי להרפות. הייתם יתדות שקרקעו אותי אל החיים והכריחו אותי לזכור שיש אתכם בעולם ובשבילכם אני צריכה להיות חזקה ולנצח את השדים הכי גדולים.

אבל מרוב מלחמות ונצחונות הייתי נותרת סחופה וסחוטה בסופו של יום ולא היה לי מאיפה לדלות כוח לתת לכם כתף להישען עליה, אוזן קשובה וחיבוק מכיל ומנחם. הייתי צריכה שאתם תבואו ותחבקו אותי, וכך עשיתם. הבנתם מגיל ינקות שאתם ילדים שצריכים גם לתת ולא רק לקבל. היום אני מבינה את זה. כשאומרים לי עליכם שאתם בוגרים ונבונים אני יודעת איזה מחיר שולם כדי לקבל את התיאור הזה.

היום, כאמא חזקה ומחושלת שהתגברה על אי אילו משברי חיים, אני יכולה ומסוגלת להעניק לכם את השפע הרגשי הזה שהיה חסר לכם אז. אבל זה מחיר לא קל ששילמתם, והלוואי והיה אפשר להימנע ממנו. סליחה ילדים אהובים שלי, ותמשיכו לתת לי את החיבוקים הנהדרים שלכם תמיד.

ד. מעצמי

עבודת השם בעיניי, היא השמירה הבלתי מתפשרת על הנאמנות לעצמי. להיות מי שאני, בעיניי, זה להגשים את מה שריבונו של עולם רוצה ממני. להביא את הכישרונות שלי והיכולות שלי לידי ביטוי, ואולי להצליח להעניק מזה קצת שאר רוח וטוב למי שסביבי.

השנים בהן הייתי אכולת פחד ממה יגידו, השנים שבהן ויתרתי על עצמי לטובת שיקולים חברתיים רדודים, השנים בהן לא התבטאתי ולא הייתי מי שאני אלא שיחקתי תפקיד של מישהי אחרת, שהיא כאילו אני, בהצגה של החיים - הן שנים שעליהן אני מצטערת היום. וכמובן הגדלתי לעשות והייתי מייסרת את עצמי על כך שאני לא מספיק מרצה או לא מספיק טובה או לא מספיק נותנת מעצמי.

וסליחה. סליחה שהייתי כל כך רחוקה מהקול הפנימי שלי. מהאינטואיציה האישית והנשית שלי. שהצטעצעתי והתחנחנתי וניסיתי להיות חיקוי דהוי של מי שחשבתי שמצפים ממני להיות. אני משתדלת לא לפעול יותר לפי צווים חיצוניים שאין לי ולהם דבר זולת הפחד הקמאי הזה להיות ולהיראות כמו כולם. סליחה אבל אני לא מסוגלת להיות מישהי אחרת אלא אך ורק אני. עם כל הלבטים והספקות והצלקות.

ה. שיהיה לכולנו גמר חתימה טובה וצום טוב למי שצם. וסליחה גם מכם אם פגעתי. שנה מתוקה ושמחה, אמן.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
12 תגובות לפוסט זה
ליטוש (אורח) הגיב ביום שני 21.9.15

מהממת שאת!!!

הגב
בר ששת (אורח) הגיב ביום שני 21.9.15

התרגשתי מאוד,מילים ככ ברורות,לתיאור מצבי נפש לא פשוטים...לחלק התחברתי אישית.

הגב
רות (אורח) הגיב ביום שני 21.9.15

תודה על המאמר המרגש.. נגעת בי.

הגב
ק (אורח) הגיב ביום שני 21.9.15

מיוחד, מקסים, מעורר מחשבה

הגב
מתן (אורח) הגיב ביום שלישי 22.9.15

מצדיע לך ...

קראתי את המאמר הקודם שלך וכעת את זה

וזה יפה , וזה עוד יותר יפה , יישר כוחך

ותמשיכי הלאה ,ככה , בשורות טובות ושנה טובה

מדהים

הגב
מיכל א. (אורח) הגיב ביום שלישי 22.9.15

כל כך הזדהיתי עם הסליחה לעצמי. ריגשת...

הגב
רבקה דויטש
רבקה דויטש הגיב ביום שלישי 22.9.15

כשכתבתי את הטור עלתה לי מחשבה תוך כדי שמן הסתם חלק מהדברים הם באמת באופן כזה או אחר משותפים להרבה מאיתנו. גמר חתימה טובה!

הגב
רבקה דויטש
רבקה דויטש הגיב ביום שלישי 22.9.15

תודה :)

הגב
רבקה דויטש
רבקה דויטש הגיב ביום שלישי 22.9.15

תודה מתן. שנה טובה!

הגב
רבקה דויטש
רבקה דויטש הגיב ביום שלישי 22.9.15

הלוואי שנדע באמת לקבל את עצמנו כפי שהננו. זה הצעד הראשון והבסיסי לכל תיקון שהוא. שנה טובה!

הגב
מלי (אורח) הגיב ביום חמישי 24.9.15

ומה איתי? :-(
סליחה למשל על זה שאת לא באה הרבה לבקר וכאלה...
אבל נו שויין, אם את לא קוראת לי באמצע הלילה לבוא דחוף, אז המצב כנראה סביר.

ריגשת מותק, אוהבת אותך.
רק טוב 3>

הגב
מעיין (אורח) הגיב ביום חמישי 24.9.15

מאיפה להתחיל? ואוו. מדהימה. מרגשת. סוחפת. תודה על היותך את...

הגב