מרב פורת ניסנהולץ
מרב פורת ניסנהולץ עו"ד, מגדלת חמישה ילדים ובעל, מתגוררת ביישוב עלי עם נשמה של עירוניסטית. יום חמישי 24.9.15 1 תגובות לפוסט 8999 צפיות

וידוי כל השנה

"החלק העיקרי בתפילת יום הכיפורים, ילדים, הוא - הוידוי..." - כך נאמר לנו משחר ילדותנו.

בגן הילדים, בבית הספר היסודי, הקפדנו להכין פתקים מקושטים ובהם קבלות לשנה הבאה וסליחה על השנה הקודמת.

אמא - סליחה שאכלתי יותר מדי שוקולד בלי רשות. סליחה שהפרעתי לך לישון...

מתרגלים סליחה.

בתיכון ובמדרשה ליהדות אף הגדילו לעשות וחילקו לנו דפים לבנים עם כתב קטן ובהם פרשנות לכל שורה ושורה בווידוי, שנדע ב-ד-י-ו-ק על מה אנחנו מצטערות.

ושה' יעזור, יש על מה...

בכל שנה בבית הכנסת, לבושות לבן (מי שיכולה להרשות לעצמה, ואני לא מתכוונת כלכלית...), מכות על החזה.

אשמנו. בגדנו. גזלנו. עם כל הכאה העצבות משתלטת. יש על מה להתוודות, וכמה הוא כבר יכול לסלוח...

מתישהו בתיכון או במדרשה, או אולי גם וגם, העזתי לשאול - למה להזכיר את הכל? מה, הוא לא זוכר?

קיבלתי תשובה ארוכה שבקצרה אומרת - לא יזיק לך פעם בשנה להיזכר בכל מה שעשית באופן מפורט, וזאת בכדי שתוכלי לעשות תשובה.

פעם בשנה... זה נשמע הגיוני בגיל 18, והניח דעתי הרבה שנים. אבל לאחרונה...

יסלחו לי כל הרבנים ותסלחנה לי כל הפמיניסטיות, זו תשובה כל כך גברית!

פעם בשנה? פעם בש-נ-ה???

אולי זה נכון אם מלו אותך בגיל שמונה ימים, אבל לא אם אתה אישה, ובטח לא אם אתה פולנייה.

הרי כל לילה, בשעות הקטנות, אחרי שהבית חוזר להיראות סביר מינוס, וכבר שתיתי את הקפה האחרון (בינתיים), זה מתחיל.

אשמתי – באמת לא הייתי צריכה לצעוק על הילד המתוק הזה.

בגדתי – לא יפה שדיברתי עם אמא בזמן שהתכתבתי בוואטס-אפ ... הייתי צריכה להיות יותר קשובה.

גזלתי – יכולתי להספיק עוד תצהיר בעבודה במקום הפסקת קפה ארוכה, ממש הגזמתי.

דיברתי דופי – שלא נדע...

וידוי ארוך ומלא, כל לילה, שתמיד מסתיים בהמון רגשות אשם ורצון אמיתי לשנות מחר, ובדרך כלל מסתיים בקבלות לשינוי מיידי, כלומר – לקום מהמיטה ולהכין להם שניצלים שיהיה טרי וריח של בית. לכסות אותם בשמיכה וללחוש שאני אוהבת...

אם את אישה, אז וידוי זה עניין שבשגרה.

חזרתי הביתה אחרי הוידוי של יום כיפור, והלב היה כבד ועצוב.

פתחתי את הדלת של הקרוואן (אל תשאלו...) ושמעתי את בתי הקטנה מזמזמת "ראה עמידתנו דלים וטובים..."; ושנייה לפני שתיקנתי אותה הרגשתי את התרחבות הלב. זה כנראה מה שנקרא "בת קול".

ה', אנחנו דלות אבל כל כך טובות! הוא זוכר, ותזכרי גם את!

אנחנו טובות כל-כך בלהתוודות על הרע, אבל מה עם הטוב? את זה את זוכרת? את זה את סופרת?

לא תיקנתי אותה, את הבת שלי, והמשכתי לשיר את הטעות במשך כל החג בלב...

אני מקווה שאף אחד לא יתקן אותה אף פעם, ושתמיד תרגיש שאולי יש מה לשפר במעשים - שאולי הם דלים אבל טובים.

קבלה לשנה החדשה – כל ערב לפני השנה תזכרי ותזכירי גם את כל הטוב שעשית היום. תעשי רשימה של כל מה שהצלחת. וחיבקת. ולימדת.

תודו שזה יותר קשה, אבל יש לי הרגשה שזה יקל על הווידוי של שנה הבאה.

וכל אלה מביניכן שהבת-קול של הבת שלי לא מספיק להן, אז קבלו את הרב קוק בכבודו ובעצמו –

"על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בווידוי העוונות... גם כן בווידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו, ויחזק אורחות חייו בדרך ה "

(עין אי"ה מסכת מעשר שני פרק ז' משנה י)

שתהיה לכן שנה באמת טובה. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
דידי (אורח) הגיב ביום שני 4.4.16

מקסים!! דמעתי.

הגב