שיינה בוצר
שיינה בוצר בת 32, אם לארבעה, חיה בחוות עמק דותן. יום חמישי 1.10.15 7 תגובות לפוסט 10239 צפיות

ושמחת בחייך

איך נראה מטען צינור? זורקים אותו והוא פוגע ומתפוצץ, או שהוא מונח על הכביש ומחכה שיעלו עליו ורק אז מתפוצץ? איך מבחינים במטען צינור לפני שהוא ממלא את ייעודו?

 

בשבוע שעבר חזרנו הביתה בשעת ערב בשני רכבים. דוד והילדים מקדימה בפור של חצי שעה, ובעקבותיהם אני.

חציתי את הצומת וכמעט שנתקעתי בג'יפ צבאי שחסם את שני הנתיבים. מטען צינור בפיצוץ מבוקר, עיכוב של כחצי שעה. מרימה צלצול מבואס לדוד להגיד לו שנתקעתי בפקק – עולם מושגים תמים שנלקח עוד מימי ילדותי ברעננה, לפיו כל עיכוב בכביש הוא פקק. אך לא בפקק עסקינן הפעם, כי אם בעוד 'כמעט' אחד. עוד נס.

כשהתקשרתי להתבאס לאוזני דוד, הוא נשם עמוק ואמר "איזה קטע", כמי שהושלם לו הקטע האחרון של התמונה, והסביר לי שכשנסעו בציר חזרה הביתה נחלה (8) בקשה פתאום לומר תפילת הדרך ודרשה בעקשנות לנסוע הפעם דרך השטח (דרך 4*4 שמובילה לחווה בדרך צדדית). הרגישה משהו. התחושה הזו דבקה גם בדוד שהמשיך בנסיעה עם מועקה כבדה שהתמקמה לו בין הקנה לושט. כשהגיעו הביתה הוא השתדל לבלוע את הגוש כאילו הוא עוד פרי הדמיון הפסיכוסומטי, ורק כשהתקשרתי עם הקטע האחרון של הסיפור, הגוש נבלע, כי הוא קיבל קיום ממשי, הכרה והודיה.

שניים-שלושה פשששש עמוקים כאלה בעלי נגיעה קלה במחשבה של 'מה היה קורה אם...' ואז שוב קפיצה קלילה אל המסלול המהיר. מסלול השגרה שבה עד שמביטים מהחלון לראות משהו בצד הדרך, הוא מזמן מזמן כבר רחוק מאחור (תיארה את זה יפה טובה שינברג בסיפורה 'ברכבת יושבת ארנבת': "הינה הר! איפה הר? גם ההר כבר עבר!).


"ברכבת יושבת ארנבת" של טובה שינברג

כמה פעמים החיים שלי כמעט עפו ממסלולם והתפזרו להם אי שם לאלפי רסיסים קטנים ורחוקים כל כך, במחוזות זרים שאני אפילו לא מעיזה לדמיין. בכל אותם פעמים הכדור (המטפורי) שכמעט פגע לי בין העיניים חלף בשריקה ליד האוזן. לא תמיד אני שומעת את השריקה כדי להבין שחלף כל כך קרוב כדור.

דווקא יש משהו מצוין בשריקה הזאת שנשמעת. אם אני אעוף על רוח הימים הנוראים, ארשה לעצמי להשוות אותה לסוג של קול שופר. צליל מאפס כזה שמעיר אותי להכיר בשבריריות החיים המאסיביים האלה שלנו, שכמה מאסיבי, ככה עמוק באשליה אנחנו נתונים.

בשבריר שנייה דקה כל השאיפות הגדולות שלי לקריירה, אידיאולוגיות, אציליות, פילוסופיות חיים פתלתלות - יכולות להתהפך ולהסתיים בתקווה פשוטה לאות חיים.

איזו ערמת כמעטים עוצרי נשימה שרקו לי צמוד צמוד בחלפם על פניי בדהירה על הכביש המהיר של החיים. מכל כמעט כזה נשמעה השריקה הדקה ונותר רושם עדין בלב.

בהתחלה היה לי צורך לצעוק את הרושם העדין הזה כדי שהוא לא יעלם. כי זה היה כמעט. וכמעט זה עניין רציני. ורציתי להזהיר ולהדהד, ולזעוק ולחקוק - הכול, רק לא לתת לזה לעבור כאילו כלום-לא-כמעט-קרה-פה. אבל כל פעם נוספת שאיזה כדור עף לכיוון שלי ונחת בערימת הכמעטים המופלאה והנהדרת, אני נושמת עמוק. נשימת הודיה. מברכת על כל דקה ועבה.

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
7 תגובות לפוסט זה
חתול (אורח) הגיב ביום חמישי 1.10.15

חסר קטע בתחילת הפוסט אחרי התמונה. בפיד הוא דווקא כן מופיע.

הגב
נועה אריאל (אורח) הגיב ביום חמישי 1.10.15

לקרוא ולבכות.
א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע

הגב
שיינה (אורח) הגיב ביום שישי 2.10.15

הפוסט הזה נכתב לפני כשלושה שבועות ועלה הבוקר בעיתוי מצמרר לרשת

הגב
שיינה (אורח) הגיב ביום שישי 2.10.15

היום הייתי כותבת משהו אחר לגמרי. עם לב שבור ונוטף דמעות לא הייתי מדברת על כמעט בכלל. כי זה לא כמעט, זה סוף הסיפור. זה תינוק קטן שלא יינק עוד ולא יזכה לגמילה מתונה ועוטפת. אלו ילדים רכים שהתרסק עליהם עולמם. ואלו לבבות כולנו שעומדים הלומים מעוצמות הצער והכאב הבלתי נתפסים האלה שהם כנראה חלק מהעולם הזה שלנו. איך קמים בבוקר ופשוט ממשיכים לחיות?! שבת חול המועד לא מתבטלת. אין דבר בעולם שיעצור את השבת מלהיכנס. גם המועד הזה שהתלבש על החול, האם הוא אותו מועד של המועדים לשמחה וזמנים לששון?!
אווווווויייייי רחמים!!!! גלגלי השיניים שמניעים את הזמן והעולם קדימה גורסים לדק ובליע כנראה גם את מפלי הכאב המפלצתיים בגודלם ועוצמתם. אחרת אין דרך אחרת להמשל ולנוע קדימה. רק שיני הפלדה של הזמן יכולים לזה. כי אני, אנא אני בא?!?

הגב
שלומית בוני (אורח) הגיב ביום שישי 2.10.15

שיינה יקרה, הלב נשבר לרסיסים... והחיים שבריריים סופים ואינסופיים באותה נשימה, אין כאב גדול יותר ממשפחה שמתפרקת ומילדים שיגדלו ללא הורים. הלב נשבר. רחמים.

הגב
שיינה (אורח) הגיב ביום שני 12.10.15

לאמרה המתוקה והמאפסת "ושמחת בחייך" אחראי אברהם אלבחרי. אבא של דנה אריאל המוכשרת

הגב
תמר מיורקס (אורח) הגיב ביום שני 12.10.15

ממש השגחה פרטית...מצמרר...ברוך ה' יום יום אפילו גם היום...

הגב