מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום ראשון 11.10.15 3 תגובות לפוסט 10653 צפיות

כל הארץ חזית

מצאתי את עצמי בוהה בארונות המטבח. צבע העץ העדין שבחרה. הידיות על דלתות הארונות שפתחה וסגרה. השיש שעליו חתכה וקצצה וערבבה ותיבלה.

יותר מכל מקום בבית, במטבח יש לה עדיין נוכחות כל כך חזקה, גם אחרי מותה.

ואיך זה, איך זה יכול להיות. שככה נעלמת אשה בחטף ממטבחה, מביתה. ממשפחתה. האם חשה באיזה אות אזהרה? רמז? בת קול? האם כשיצאה מהבית באותו בוקר יום חמישי ידעה שהיא עוזבת לתמיד, שאל המטבח הזה יותר לא תשוב?

הוריה של נעמה יושבים על כסאות נמוכים. גם משפחתו של איתם. היום האחרון לשבעה, בנריה. המולת הילדים נשמעת מהמטבח. המטבח של אמא. מחר השבעה נגמרת אבל בעצם הכל רק מתחיל.

בחוץ מתחילים כתיבת ספר תורה לעילוי נשמת הנרצחים. אמו של דני גונן הי"ד – (האם אפשר לומר שהוא היה הראשון בסדרת הנרצחים הנוכחית? וכן, עוד לפני דומא, לגמרי לפני, למי שתהה) - מוצאת מילות עוצמה ונחמה. אלוף הפיקוד נכנס, והרב הראשי, וקרובים ושכנים, והבית צפוף, ואני כבר חייבת לצאת החוצה.

מחוץ לבית הנקין, ביום האחרון של השבעה. צילום: אבינועם גואלמן

רגליי נשאו אותי לכאן מבלי שידעתי ממש להסביר למה. את נעמה בקושי הכרתי. את איתם בכלל לא. והכל מציף לי באופן נורא. הציליות התלויות בחוץ והסדרנים בקצה הרחוב ושולחן השתייה והדגלים והשלטים וביקורו הצפוי-אך-מתבטל של ראש הממשלה... כל כך דומה לחוויות הקשות שחווינו בטלמון לפני קצת יותר משנה עם החטיפה. טלמון ונריה, יישובים שכנים, יישובים אחים. טוב שכן קרוב מאח רחוק.

אני יוצאת מהבית הצפוף והכל סביבי מתערבל לי. האובך והאבק של סוף הקיץ הלוהט שחלף כבר שקעו ונשטפו בגשמי הברכה הראשונים של הסתיו הזה ולכאורה הכל צלול ובהיר אבל בעצם ההרגשה שאופפת אותי היא כולה של אובך וחוסר ראות. מתפללת לאיזה גשם כזה, לא גשמי אלא אחר, שיבהיר את תמונת המצב, שישטוף את אי הבהירות, שייתן לנו משמעות למה שקורה, שיסמן כיוונים.

ובינתיים הדרך מבית משפחת הנקין לרכב החונה מעבר לרחוב כל כך כאובה וחסרת תובנות ומילים.

מאז נרצחו איתם ונעמה נשטפה הארץ סכינים. כמה רוע צריך להיות באדם המסוגל לנעוץ סכין בגופו של אדם אחר. לחתוך בבשרו החי. לשחוט, ממש כך, באופן הפשוט והנורא של המילה. כמה שנאה. ולאן כל זה מוליך אותנו. ואיך זה שכל אחד, כל אחד כאן במדינה, ולא משנה מה היתה דעתו בארבעים השנים האחרונות בוויכוח על הארץ הזו, מוצא בסכינים האלה בדיוק את ההוכחה למה שטען כל הזמן.

אני ממש לא רוצה להצטרף למקהלת ה"אמרנו לכם" הנחרצת הזאת. לא להאשמות, לא לדרישות, לא למכריזים בראש חוצות. ובכל זאת נדמה לי שמזמן לא היתה כך הארץ כולה חזית אחת. מפת האירועים הקשים נודדת מאיתמר לירושלים ולתל אביב וקריית גת ופתח תקווה ועפולה ואשקלון ושוב ירושלים. ושוב ירושלים. והדרך לירושלים. ונדמה לי שאך מתבקש שנבין עד כמה לא רלוונטי להפריד בין לב הארץ לשאר אבריה. כמה נאיבי להבחין בין ערביי ההר לערביי העמק שמקטן עד גדול פשוט לא רוצים לראות אותנו כאן בארץ אבותינו ההיסטורית, וזה לא משנה אם זה בעפולה או בירושלים או באיתמר, וגם אם ודאי לא כולם רוצחים, לא שמעתי איש מהם משמיע בראש חוצות גינוי לרציחות האיומות.  אבל ריקודי שמחה המוניים על "הצלחות" מבצעי הרצח שמעתי גם שמעתי.

אתמול בלילה, לאחר צאת השבת, ביקשו מתושבי טלמון ודולב להצטרף לתושבי נריה המקבלים את פניהם של האבלים. בני משפחותיהם של נעמה ואיתם ישבו עד כה שבעה כל אחד בביתו, ולקראת היום האחרון באו לשבת יחד בנריה.

המוני אנשים עמדו לאורך הדרך המובילה אל הבית, עם דגלים ושלטי "עם ישראל חי". ושוב נזכרתי בנו, אנשי טלמון, בימים הקשים של המתח, של אי הודאות, של הדאגה מורטת העצבים. כשעמדנו בשירת-תפילה, אוחזות ידיים, מתחננות חרש יחד. חיבוק אחים, חיבוק אחיות, נעים לקצב מנגינת התפילה. וכמה עוצמה יש ביחד הזה, באחיזה המחזקת הזו, בתוך ים הכאב והקושי. אין כמו היחד להיות מזור לפחד ולדאגה. 

ובתוך אי הבהירות שמסביב דבר אחד ברור לי. מה שייתן לנו כוחות לצלוח את הניסיונות החוזרים ונשנים בוקר וערב להרוג בנו, זה רק ביחד מחזק כזה.

ובינתיים ברוב היישובים מחבקים את החיילים. המבצע של גבעת הראל 

רק ביחד כזה שיש בו עוצמה של תמיכה, ושל שותפות, ושל תקווה וכוח. כולנו יחד בחזית הזאת, כולנו יחד נעמוד איתן מולה, אנחנו יודעים להתמודד עם ימים קשים בהרבה מאלה. זה נשמע מילים יפות שכולם יסכימו להן מן הסתם, אבל זה גם מחייב החלטות לא קלות. האם נצליח גם הפעם לחבק בלי להאשים, לחזק בלי לבקר, לתמוך בלי להדיר, להיות שותפים בלי להשתחצן? אמן.

 

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
יקי (אורח) הגיב ביום ראשון 11.10.15

מאד מרגש, כתוב בעדינות וברגישות כפי שתמיד את כותבת ויותר.

הגב
צהלה סגל (אורח) הגיב ביום שני 12.10.15

מאירה, את כל כך צודקת. זו בעצם בקשה פשוטה לכאורה אך קשה מאוד ליישום. אומר רק:"אמן כן יהי רצון".

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום רביעי 11.11.15

"בתוך אי הבהירות שמסביב דבר אחד ברור לי. מה שייתן לנו כוחות לצלוח את הניסיונות החוזרים ונשנים בוקר וערב להרוג בנו, זה רק ביחד מחזק כזה."
המשפט הזה שנלקח מתוך הרשימה שלך, יש בו המון אמת. אני זוכר את הלוויות של יהודים שנרצחו על ידי פורעים ערביים, וזה היה עוד בזמנים שהבריטים שלטו בארץ. כל תלמידי בתי הספר של המושבה פתח-תקווה, יחד עם הורינו צעדנו אחרי ארונות הנרצחים. כל תושבי המושבה, אנשי ההגנה, אנשי האצ"ל, אנשי הלח"י, דתיים וחילונים, כולנו השתתפנו בלוויות כדי להוכיח הן לערבים והן לשליטים הבריטיים את האחדות של היישוב העברי. ובזכות האחדות הזו זכינו לתקומת המדינה. ואחרי קום המדינה היו הרציחות של הפידאיונים, והיו הצליפות של חיילי ירדן על ההולכים ברחוב המלך דוד בירושלים. וגם זה לא שבר את רוח העם כי האחדות הייתה חזקה. וכל זה היה לפני מלחמת ששת הימים, לפני איחוד ירושלים והקמת היישובים היהודיים בשטחי יהודה ושומרון. כך שלא ניתן לקבל את טענות השמאל הישראלי שאנחנו היושבים מעבר לקו הירוק, אשמים בהתנהגות האכזרית של הפורעים הערבים. את המולדת שלנו נוכל לשמר רק אם נהייה מאוחדים, כפי שהיה היישוב היהודי הקטן של ארץ ישראל בימים שלפני קום המדינה.

הגב