תמר חלוצי
תמר חלוצי בת 25, תושבת גבעתיים. מחזאית הצגת היחיד החדשה "עת לטעת", ומתורגמנית מוסמכת לשפת הסימנים יום שלישי 27.10.15 2 תגובות לפוסט 7937 צפיות

עת לטעת

כשהייתי בת עשר ההורים שלי התגרשו. נדדתי בין שני בתים מאז ועד גיל 16, עד שעברתי עם אחותי לפנימייה. בחגים ובסופי שבוע הייתי אמורה לצאת הביתה לבית של אבא והיה גם שלב שהייתי אמורה לגור עם אחיי הגדולים אבל זה לא הסתדר, כך שרוב הזמן נדדתי בין הפנימיה ובין בתים של חברים. בגיל 19 עברתי לגור בקומונה במכינה הקדם-צבאית "בינה" בדרום תל אביב, בשכונת שפירא. גרתי שם שנה. במשך השירות הלאומי במרכז "נא לגעת" ביפו, בתאטרון החירשים-עיוורים, שוב גרתי אצל אבא שלי. בגיל 21 עברתי עם אחותי לשכונת התקווה בת"א, ובגיל 22, עברנו, היא ואני, לגבעתיים, בתקווה שלא צפוי לנו מעבר בקרוב.

אז אני יודעת איך זה כשמעל למושג 'בית' מרחף סימן שאלה. אבל לא הכרתי את התחושה הזו מהפן של מגורשי גוש קטיף - כלשונם.
את יעל הרמתי הכרתי לפני כשנתיים במסגרת קורס משחק בבית הספר למשחק של ענת ברזילי בת"א. יעל למדה בקורס ואני תרגמתי לסטודנטית אחרת לשפת הסימנים. לקראת מופע הסיום, יעל, שידעה שלמדתי מחזאות, שאלה אותי אם אוכל לעבד עבורה מונולוג מתוך קטעים שכתבה על ההתנתקות. כמה ימים אחר כך נתקלתי בקול קורא להגשת מחזות לפסטיבל בנושא 'בית', ויעל, בת היישוב גני טל בגוש קטיף, הסכימה לשלוח לי חומרים למחזה שלם.


צילום מתוך ההצגה: נעמה לייטנר

ההצגה "עת לטעת" עוסקת בסיפורה האישי של נטע, בת 25 ואמא לאיתן בן השש, בהתמודדותה עם אובדן, עקירה ובית. שבועיים לפני שנאלצה להשאיר את ביתה מאחוריה, איבדה נטע את דודתה בפיגוע ירי. האבל והאובדן על דודתה ועל הבית מתערבבים ונמהלים זה בזה.

היה מאתגר מאד לגשת לסיפור מנקודת המבט של יעל ושל אנשים נוספים מגוש קטיף; שכן ההצגה היא פסיפס סיפורים ולא רק סיפורה האישי של יעל. נעתי בין היכולת שלי להתחבר למקומות אישיים כמו אובדן של בית, או אובדן של אדם אהוב ובין אידיאולוגיות. בקריאה בכתביה של יעל נחשפתי להרבה כאב, שלמעשה הינו אוניברסאלי. ההתיישבות בגוש קטיף התחילה בתמיכת הממשלה, וההחלטה לפנות נחתה בפתאומיות רבה, כך שהרגשתי שאין ערובה לאף אחד שהבית שלו תמיד יהיה איפה שהיה.
נקודה שהקשתה עליי בכתיבה הייתה עניין הקשר החזק לארץ ולקהילה. לי כחילונית זה היה מאוד זר. כשהתוודעתי לכוח החזק של הקהילתיות הרגשתי שיש פה סיפור ששווה לספר אותו ושתושבי הגוש עוד לא דיברו עליו מספיק. 

סיפור המחזה מתחיל מנקודת הזמן של שנה לאחר ההתנתקות, ומתמודד עם השאלה איך אנחנו ממשיכים משם. החלום שלנו הוא להביא את הסיפור הזה לכל מיני קהלים. אלו שצפו בינתיים תיארו נקודות שנגעו בלב וכאלה שכאבו בבטן.

גם הבמאית אופל לוי וגם השחקנית מזי מזוז, לא הכירו מקרוב את סיפור גוש קטיף ובכל זאת התחברו. כולנו מקוות שגם הקהל יצליח להתנתק מהפוליטיקה, מהחדשות, מהעמדות החצובות בסלע, יאפשר פתיחות מחשבתית ויבוא לראות את המחזה.


אופל, תמר, מזי ויעל

מתושבי הגוש למדנו שהקבוצה נותנת כוח, ונוכחתי בזה בתהליך יצירת ההצגה, שעולה עכשיו בזכות הרבה דחיפה ורצון משותף של הבמאית, השחקנית ושלי, במסגרת תיאטרון עצמאי לגמרי.
היינו רוצות שהקהל ירגיש שאמנם אי אפשר לשנות את מה שקרה, אבל אפשר לנסות לנתב אל הטוב את מה שיקרה.

תאריכי ההצגות הקרובות
בתאטרון הפתוח - ביה"ס למשחק ענת ברזילי, מנחם בגין 98, ת"א

 יום חמישי | 29.10 | ט"ז חשוון | 20:30

יום ראשון | 22.11 | י' כסלו | 20:00

מוצ"ש | 19.12 | ז' טבת | 20:30

בתום ההצגה יתקיים שיח עם היוצרות על תהליך היצירה.
מחיר כרטיס: 50 ₪. טל' להזמנת כרטיסים: 052-7453944

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום רביעי 28.10.15

הכותבת בפעם זו אינה מתנחלת, אלא תושבת גבעתיים, וכנראה לא זכתה בחייה לחוות את הרגשות המיוחדים שאנו המתנחלים חווים. היא כותבת על הצגת - יחיד שכתבה על אישה שגורשה לפני עשר שני מגוש קטיף. והיא ממליצה לקוראות לנסוע לתל-אביב כדי לראות את ההצגה. ללא כל ספק נראה שההצגה מעניינת. מה אמרה שרת התרבות שלנו? התיאטרון חייב להגיע לכל פינה בארץ. הדברים הללו צריכים להתייחס גם לגברת תמר חלוצי. בואי אלינו ליהודה ולשומרון כדי להראות כיצד חווה עירונית, שדרכה האמנותית התפתחה בעיקר בתל-אביב, את הבעיות שאנו המתנחלים פוגשים.

אני גם כן עסקתי בכתיבה על משפחה שיצאה לגלות מגוש קטיף והתיישבה בירושלים. הדבר שאני כתבתי הוא רומן בשם "כשנשים אוהבות. . ." והוא נכתב על סמך שיחות נפש שהיו לי במשך ארבע שנים עם נער צעיר שבגיל 14 חווה את ההתנתקות. הפגישה שלי עם חיי העיר היתה מאז לידתי (פתח-תקווה שליד תל-אביב) ועד לשנת 1993, עת התנחלתי עם אשתי בבנימין. כך שחוויתי את החיים בעיר ואני חווה אותם עתה בהתנחלות. הנער שעליו כתבתי את הרומן הוא הלך בדרך הפוכה, מנער מתנחל בגוש קטיף, בגיל ההתבגרות הפך להיות עירוני (ירושלמי). ליוויתי אותו במשך ארבע שנים, וכאדם מבוגר הקשבתי לו. אלא שבסוף תקופה זו לצערי, לאחר שסיים בגרויות, הוא ירד לארצות הברית, משם הגיעה משפחת אימו. נער המגיע העירה מחיים דתיים, המגבילים אותך מהתנהגויות מסויימות שנפוצות באוכלוסיה העירונית, חווה חוויות שאיש לא הכין אותו לקראתם. ניסיתי לעניין את מועצת בנימין בסיפור הכואב, אבל לא מצאתי אוזן קשבת. ניסיתי לעניין כמה מחברי הכנסת, ביניהן את גברת אורלי לוי שעסקה באותה תקופה בנוער, גם אצלם לא מצאתי אוזן קשבת. ואפילו האגודה לשלום הילד אישרו את קבלת הספר, אבל מאז דבר לא נעשה.

אני מקווה שלמחזה שכתבת תהייה הצלחה גדולה מזו שהייתה לרומן שלי, וההצגה תמלא את שליחותה. כי האנשים הללו, ובמיוחד בני הנוער, זקוקים ליד מכוונת.

הגב
צוות עת לטעת (אורח) הגיב ביום שישי 13.11.15

היי שמואל,
תודה על תגובתך. אנחנו רוצות להגיע גם ליהודה ושומרון ולמקומות נוספים, בדיוק כפי שנגיע לבאר שבע ולירושלים, לגני טל ולכל מקום אחר. נשמח לעזרה בכך.

צר לנו לשמוע כי הסיפור שכתבת לא מצא אוזן קשבת. זה אכן קשה, כי זהו סיפור שרוצים להשתיק או שיש כאלה הסוברים שהשתיקה יפה לו. אך בין אם נרצה או לא... הפצע עדיין פתוח, עוד לא הגליד לגמרי... והכאב נמצא שם. גם אכזבה מהעם שלנו.
אך לצד האכזבה יש גם יופי של חיבוק בין הצדדים, של הבנה הדדית שאף אחד לא חפץ במלחמת אחים ... ועוד.

אנחנו מאמינות בשליחות זו. בשביל הביחד של כולנו. מקוות גם שנצליח להשפיע, ולו מעט, בנושא זה - בין אם לנוער או למבוגרים.

נשמח לכל עזרה אפשרית, ולרעיונות או הצעות אם יש לך...

סופ"ש נעים ושבת שלום!

הגב