כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום ראשון 1.11.15 3 תגובות לפוסט 9533 צפיות

התרגלנו לאבסורד

“בעקבות הפיגוע, צומת הגוש חסום מכל הכיוונים. איילון צפון עמוס ממחלף חולון לגלילות מזרח. כביש החוף עמוס מאוד מפולג עד הסירה בשל תאונת דרכים וזה לוקח חמישים ושתיים דקות… אני מקווה שבימים מאתגרים כאלה לפחות המוסיקה שלנו מנעימה לכם את הזמן”...
 
מילים מהנאום האחרון של יצחק רבין. הרביעי לנובמבר 1995. קריאה להגיע למוזיאון ללא תשלום…
הכל מתערבב ברדיו. בדקה אחת מזכירים את השלום ורצח רבין, את הפקקים הרגילים ואת הרצח השגרתי שקרה היום באחד מרחובות ישראל הריבונית. עוד אזרח שטייל ברחוב והותקף. התגובה היחידה של מדינת ישראל היא להוסיף אבטחה ולהרוס את הבית של המחבל. ואז בג”ץ עוצר גם את זה.
לא הרבה השתנה בחברה הישראלית ובמדינת ישראל מאז רצח יצחק רבין. זו רק הידרדרות של אותו מצב שבו אנחנו מפולגים בתוכנו ומוחלשים מול הזהות שלנו.
 
השבת טיילתי ברגל עם חבר טוב בימין משה בירושלים. מקום קסום, רחובות ציוריים וגנים שלווים. פתאום שמענו קולות רמים של בחורים דוברי ערבית. מעבר לעיקול הגיחו שלושה ערבים וכלב גדול. הלב שלי דפק בטירוף אחר. נצמדתי לצד השביל מאחורי גבו הרחב של חברי הטוב. הנערים היו בגילו של בני הבכור או קצת יותר, והם התקרבו אלינו ודיברו אלינו בקול גבוה ואמרו כמה מילים בערבית ואחר כך כשראו את הכיפה של חברי, הוסיפו בעברית “איזה גבר אתה” והמשיכו ללכת. גל הדקירות והפיגועים על ידי ערבים אזרחי מדינת ישראל גנבו ממני את מעט הביטחון שהרגשתי. זה כבר לא תלוי בעובדה שאני גרה בישוב בשומרון, זה לא תלוי בזה שאני דתיה ו”מתנחלת”, זה רק בגלל שאני יהודיה.
 
גם בימי תהליך השלום הפיגועים יצאו מגבולות יו”ש והגיעו לדיזנגוף, עפולה, חיפה ומחולה. זוכרת רגע מסויים בבוקרו של יום שבו היתה אמורה להתקיים מסיבת פורים מושקעת שתכננתי לתלמידים בבית הספר לנוער נושר שבו שרתתי בשרות לאומי. תכננתי היטב מסיבה לתפארת. כשהגיע הבוקר של היום המיוחל, התפוצץ אוטובוס. אני זוכרת את עצמי עומדת בדירת השרות, עם התחפושת, ובוכה. בוכה על הפיגוע הנורא, בוכה על שבועות ארוכים של עבודה מאומצת בהכנת המסיבה, בוכה על התלמידים המאוכזבים, בוכה ברחמים עצמיים ותסכול עמוק. גם בימים אלה אני משנה תכניות עסקיות לפי מצב הפיגועים בארץ.
 
פיגועי ההתאבדות התחילו כמה חודשים לפני “הסכמי אוסלו” ב-1993. היתה הבטחה באוויר שהסכמי אוסלו יביאו לרגיעה. זה לא קרה. אני לא זוכרת את עצמי מעורבת בענייני עם ישראל יותר ממה שהשפיע ישירות על חיי, מה שלא היה הרבה. סך-הכל גרתי עם ההורים במושב שקט, למדתי באולפנה כיפית ויכולנו לתפוס טרמפים לכינרת. לא זוכרת תחושת חוסר ביטחון אפילו כשעשיתי שרות לאומי בעיר מעורבת (עכו) וטיילנו בלילה לעיר העתיקה ולנמל. היום אפילו בתחנת רכבת השלום שבה אני עוברת כמעט כל יום, אני מסובבת את הראש בחשש כל בוקר בדרכי להעביר סדנאות בצה”ל. גם בירושלים, פתח תקווה והוד השרון אני כבר לא הולכת בלי להיות קשובה וערנית למתחולל סביבי. אפילו לחדשות אני מקשיבה פעמיים שלוש ביום (בתור מי שאין לה טלוויזיה בבית ומשתדלת לא להיות מחוברת לאקטואליה יותר מהמינימום, זה נחשב להרבה) כי מי יודע מתי זה יהיה מישהו שאני מכירה. כבר קברתי חברה טובה אחת עם בעלה לפני שלושה שבועות ונקרעתי לגזרים לשמוע את הבנים הצעירים שלהם אומרים קדיש… בדיוק כמו שקברתי חברה טובה אחרת לפני יותר משלוש-עשרה שנים יחד עם בעלה והתינוק שחיכה לצאת בכל רגע ונגדע לנצח...

אני לא מצליחה לקרוא לכיכר משהו אחר מכיכר מלכי ישראל. הילדים שלי נולדו למציאות שזו כיכר רבין ולא זוכרים כלום מלפני. ולי הכל נראה כמו רצף שלא באמת מקבל כיוון לשום מקום.
 
שולמית אלוני צוטטה מיד לאחר הרצח: "ממחר זו לא אותה מדינה. כמה מהר עברנו משמחה, מביטחון ומאופטימיות – לשבר נורא". איזה ביטחון בדיוק? אז, כמו היום, אנשים הסתגרו בבתים מחשש שלא יחזרו בחיים. אבל התרגלנו, עוד מאז תרפ”ט התרגלנו שטובחים בנו.
ציטוט מארכיון ידיעות אחרונות: “ערפאת: המום מהפשע הנורא”, בלבנון ובעזה רקדו בשמחה.
 
שוני תהומי בין העמים. לא מדברים את אותה שפה בכלל. מי רוקד כשמישהו נרצח? לא משנה מאיזה צד. ובעזה ורמאללה זה קורה כל הזמן. באירן פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית הודעה לפיה “רבין היה תומך נלהב בטרור מדיני והאמין כי על היישות הציונית לשבור כל נורמה בינלאומית ברדיפה אחר מטרותיו האפלות”.
 
הדם על השיר לשלום זו בדיוק המציאות. אנחנו משלמים את המחיר כבר עשרים שנה על זה שאנחנו שרים שיר לשלום ואין לנו קול שני. אנחנו לבד על הבמה שבתחתיתה זורם נהר של דם.
 
אם אני המכשול לשלום, בבקשה, תנו לי בית חלופי ואעזוב את ההר עליו אני גרה. באמת. אבל להגיד לי לתת את הבית שלי (כמו רבים מחבריי הטובים מגוש קטיף) ולקבל טילים ורצח - זו לא אופציה. אם יהיה חודש רצוף או שניים של שקט ואחווה, אם אני אוכל להסתובב בבטחה בתל אביב, ירושלים, שכם ויריחו, אם אף אחד לא יקרא להשמדתי – אפשר יהיה להתחיל לחשוב על הידברות בכלל. האבסורד הוא שערבים חיים במדינת ישראל הריבונית, תורמים מעט מאוד וזכאים לכל כך הרבה, ועדין מניפים דגלי אש"פ בכל מקום. כאשר חבר כנסת ישראל משבח את הרצח הלאומני וטוען ש”אין ערך נעלה יותר מהשהאדה (מוות למען אללה)” ואומר ש”השהיד הוא שיא התפארת וסמל למולדת… ברכות לשהידים בתוך הקו הירוק…” (נאום השהידים 2011) - אנחנו ממשיכים לשתוק במקרה הטוב, ולהתרפס ב’שיחות שלום’ ו’ויתורים כואבים’ במקרה הרע והיותר נפוץ.
 
בתקופת רבין היתה תקווה גדולה שלא הצליחה להתרומם מעבר לריח הגופות החרוכות בפיצוצי האוטובוסים ומכוניות התופת. היום זה אותו דבר רק בבודדים, כל יום קצת.
 
התרגלנו.
 
אנחנו ממשיכים לקבור את הראש בחול ובחיים הנוחים שלנו, עם הטיסה לחו”ל פעם בשנה והרכב עם מערכת הסטריאו הנעימה שכשסוגרים חלונות משמיעה מוסיקה שמשתיקה את העולם.
 
אין שום שיר שיביא את השלום.
 
רק חידוד הזהות שלנו כאומה בעלת מדינה קטנה אחת שהיא שלנו.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
כרמי, כרגיל, קו... (אורח) הגיב ביום ראשון 1.11.15

טל רוזנפלד

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 2.11.15

במקום להקריב קורבנות בבית המקדש, יש לנו קורבנות אדם לאל השלום.

הגב
נטע (אורח) הגיב ביום שני 2.11.15

חזק וכואב
נכון וכתוב מצויין ועדין כואב כ"כ.
אוף

הגב