מיכל פרץ
מיכל פרץ שחקנית, יוצרת המופע "קערות של אהבה" ומפעילת אירועים ומופעי אימפרו בשיתוף הקהל, אמא ל-6, תושבת היישוב שבות רחל. יום שני 9.11.15 6 תגובות לפוסט 8756 צפיות

קערות של אהבה

"אני אומרת לך זה עומד לקרות היום", מבהילה אותי אחותי שיושבת כבר משעות הבוקר ליד מיטתה של אמא שלנו. ככה התחלקנו בשבוע האחרון, יום אני יום היא, ויש את החברה הטובה של אמא שהגיעה במיוחד מאמריקה מיוזמתה לעזור לנו.

מהרגע שהיא אומרת לי את זה, אני באטרף של מכונות כביסה, ואז בודקת שוב בתיק ההוא שהכנתי, התיק ההוא שיש בו מה שצריך לשבוע, כולל חיתולים ובגדים לתינוק, וכמה צעצועים ופיג'מה בשבילי.

ובאותה השנייה שאני דוחפת עוד כמה זוגות גרביים לתיק הזה, שכבר שבועיים תופס את פינת חדר האורחים, מכה בי הדה-ז'ה-וו - רק לפני ארבעה חודשים זה היה התיק שהכנתי לקראת הלידה; כשמידי פעם לקחתי ממנו משהו, ואז הכנסתי, שלא יחסר לי, כשלא אהיה בבית כמה ימים.

ואיזו הקבלה מצמררת! אני פתאום קולטת, שממש לא מזמן, נשמה עמדה לרדת לעולם, והמתח המטורף של הלא נודע, ועכשיו, עושה את הפעולות המכאניות ברעד בידיים, והמצב הפוך. נשמה עומדת לחזור לשמיים, מהר מדי, מוקדם מדי, ושוב המתח המצמית הזה, שבגללו אני ישנה עם פלאפון דלוק מתחת לכרית, וכל ס.מ.ס מקפיץ אותי בבהלה, וכל טלפון שבו אני רואה את שמה של אחותי על הצג גורם לדפיקות לב מואצות.

וזה חייב, פשוט חייב להיכנס למופע שלי, שיום אחד אעלה. ואני מהר רצה למחברת שתקועה גם היא באותו התיק, משרבטת מהר: "נשמה יורדת/עולה - ותיק ללידה/לשבעה - לפתח את זה".

ולמחרת, כשאני בדרך לסעוד את אמי בהוספיס, אני מקבלת טלפונים מאנשים כל כך טובים, ושומעת על עוד טיפות מחוללות פלאים, ועוד גלובולות שעושות ניסים, ומי כסף שפועלות ישועות, רק באלף ₪, ויש ספריי שמשפריצים מתחת ללשון עם סגולה של הרשב"י ולחשים וקמעות ומחרוזת שכל החבילה כולל תפילה של רבנים סביב מיטת החולה עולה רק 1800 ₪ ואומרים שתוך יום זה כבר מתחיל להשפיע, ורגע לפני שאני מסרבת לחבילת הכל כלול, הרבנים כבר שם סובבים את מיטתה אבל אני נאלצת להודות שאין עלי כסף לשלם על כל הקסמים. הם מאחלים רפואה שלמה ומהירה ונותנים לי כרטיס, שעליו אני מיידית משרבטת מהר - "סגולות וקמעות לרפו"ש - קטע סאטירי" ומהנהנת להם תודה ואמן.

והמחברת בזמן השבעה ממשיכה להתמלא:

- "הפקת" הלוויה בשלוש שעות (יום שישי), ואני חשבתי שלארגן ברית בשבוע זה מהיר מדי????

- הפלאפון שלי ששכחתי לכבות בהלוויה ובאמצע ההספדים פתאום נשמעה מוסיקה מקפיצה, ששמתי רק לפני שבועיים, להגברת מצב הרוח שלי בתקופה הקשה. וכולם שעוצרים לרגע, המומים ונבוכים, מעבירים מבטים מאחד לשני... ואני מתאפקת שלא לצחוק.

- "שבעה - החטאים הקטנים" - מה, באמת להכניס לקטע של השבעה את החולצה שכיבסתי בסוף כל יום? אבל עם ממש טיפונת אבקת כביסה, כדי שלא יעלו עליי...? או שנכנעתי די מהר למקלחות, אחרי 48 שעות של סבל, בכל זאת קיץ, לא נעים...

והטלפון הזה, שטרם המציאו, שמאפשר שיחות טרנס-עולמות, ואיך זה באמת שבעידן הכל כך מתפתח שלנו כיום, עוד אין אפליקציה כזו? (זה יכול להיות קטע קורע, או דווקא מרגש, תלוי איך מפתחת אותו ולאיזה כיוון לוקחת אותו - להחליט!) כי אני ממש, ממש, חייבת לעדכן עכשיו את אמא שלי שנדב התקבל לישיבה! שקניתי לשחר שמלה מדהימה לבת מצווה, בול בצבע של העיניים שלה! וכולם אומרים לי כמה היא דומה לך, אמא!

והפעמים האחרונות (עליהם חייבת קטע משמעותי במופע הזה שלי!) - על כל הפעמים האחרונות שלי אתה, כשישבנו בבית קפה, או כשעשינו קניות יחד והיא תמיד קנתה לי כל מה שרציתי, או הפעם האחרונה שהיא אירחה אותנו בשלג לפני שנתיים וכמה פינקה אותנו, או הפעם האחרונה שהיא כל כך אכזבה אותי, כשלא הגיעה ברגע האחרון להצגה שביימתי ועבדתי עליה חודשיים כל כך אינטנסיביים, והאכזבה אכלה אותי, לראות את כל האימהות של השחקניות, חברות ושכנות שלי מהיישוב, כשאמא שלי, אמא שלי (!) לא שם... (למצוא מוסיקה - נעימה ממש מרגשת לאורך הקטע אבל לא שמלצית מדי כי אחרת זה מרחיק את הקהל...). והפעם האחרונה שאמרתי לה "שבת שלום", שקראתי לה "אמא", וכל הפעמים האלו, לקראת הסוף, כשהיה לי ברור שאלו הפעמים האחרונות, ופתאום כל פעם שביטאתי את המילה הזו, היא קיבלה פתאום טונות של משמעות.

והכל ועוד המון נכתב במחברת, הכי שרבוט והכי אינטואיטיבי, בלי לפתח, רק בליל שלם של רעיונות. וכל מי שרק התעניין לשלומי בחודשים שאחרי, פתחתי בפניו את אותה הרשימה, מנסה לברר יחד אתו, או אתה, מה לעשות בצורך הזה, בבלגאן הרגשי הזה שחולם לקבל ביטוי, להפוך למשהו מוחשי. איך ליילד אותו? באיזו צורה? ומי ירצה לשמוע, או לצפות, או לקרוא את זה?

ואולי כדאי פשוט להניח... להרפות. די, זה לא קורה, וכדי שיקרה צריכה כל כך להתאמץ, והרי אני עצלנית, אין לי כוח לכזה מאמץ, בטח לא יצירתי, ומקצועי, ואני גונזת את המחברת.

ובמפגש מחזור שנתי של מחזור א' ללימודי תיאטרון ב"אמונה", בחנוכה שנה שעברה, כשכל אחת מספרת על קורותיה השנה, אני משתפת בחלום ותסכולו. ואחת החברות הטובות שלי מהלימודים, שיחד אתה הקמתי פעם תיאטרון לילדים, שיחד נסענו באינתיפאדה הראשונה להופיע ברחבי יש"ע, שיחד מאז אנחנו ביצירה משותפת, נטע היקרה, מתקשרת אלי כשאני כבר בדרך הביתה ומבטיחה לי שהיא לא תשקוט עד שייצא לי מופע. שהיא מאמינה בי ובחומר שיש לי, ושזה יקרה.

וחולפים כמה חודשים ומגיעה האזכרה של השנה, ואני פונה לליאת יצחקי - זמרת, מוכשרת, חברה, קולגה, שתלחין שני שירים של אמא ותשיר אותם באזכרה. והשירים מטלטלים אותי. ימים ארוכים אחרי האזכרה אני מרגישה עטופה ומכורבלת לי באותם השירים. אמא שלי מתעוררת לחיים דרכם, וגם אני מתנערת לדחף יצירתי. ומאז במשך חצי שנה, אני מקבלת מנטע הבימאית הוראות בימוי לקטעים, מעיפה חופשי חלק מהם בשל חוסר רלוונטיות למופע, כל מה שלא משיק לנקודת הזדהות כללית, אלא מדי אחד-על-אחד, הולך באהבה גדולה לפח, או קטעים שכבר פחות בוערים בי, כמו כ-ל הקטעים ששרבטתי למעלה (מה הקשר עכשיו קטע פתיחה על נשמה עולה ויורדת לאוויר העולם? אני כבר לא אחרי לידה, כבר לא בוער בי לספר לכולם על התיק ההוא).

ומכמות אדירה של קטעים, אני מצמצמת, מדייקת, משייפת, מתמקדת. במקביל, מוקסמת מתהליך היווצרותו של שיר מולחן באולפן ההקלטות, כיצד הוא מתבשל לו שם, כשמעבר ללחנים של ליאת שתופסים אותי כל כך חזק, ומדויקים כל כך למילות השירים שכתבה אמא שלי, מתוספת לשיר נגינת כינור, ופסנתר, וחליל, ואחי (מנישואיו השניים של אבי) שמצטרף לפרויקט בנגינת צ'לו, ואנחנו מחליטות להוציא אלבום מכל השירים האלו. השירים שכתבה אמי, וליאת הפיחה בהם רוח חיים.

וזה ממלא אותי, עוטף וחובק, ההנצחה הזו, התינוק הזה, או אולי בעצם צמד התינוקות, המופע, והאלבום, שעומדים להיוולד ממש בקרוב, ואמא שלי שמופיעה לי מידי לילה בחלומות ונראית זורחת, ואני שאעלה על הבמה אחרי זמן רב שלא הופעתי בקדמת הבמה (למעט הופעות פלייבק).

ולא לשכוח את הטקסט, ולא להתבלבל, ושהקהל יאהב, ויזדהה, ויתרגש, ויבכה, ויצחק, ושיכתבו עלי ביקורות מפרגנות, ורק שלא ירימו גבה, וילחששו "איך היא מעיזה ככה על הבמה? שהייתה הולכת לטיפול וזהו! למה לפני כולם??"; ושלא אזיע שם נורא עם כל הפנסים הלוהטים, ושלא יהיה פיגוע באותו היום! ולא לשכוח לקחת את כל התיקים!

בכל זאת, שני תינוקות עומדים לצאת אל אוויר העולם.

"קערות של אהבה" - מופע הבכורה יתקיים בע"ה ביום ראשון, ג' כסלו, 15.11, בשעה 20:30 במרכז מורשת בגין בי-ם, המופע מיועד לנשים בלבד.

(להזמנת כרטיסים: 0722657871, 0586290343)

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
6 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 9.11.15

מוכשרת שכמוך, מחכים ומצפים לשמוע ולראות מה נולד.
אוהבים אותך ומאמינים בך,
בהצלחה!
אנחנו:)

הגב
צביה (אורח) הגיב ביום שלישי 10.11.15

מרגש מאוד.

הגב
יעל (אורח) הגיב ביום שלישי 10.11.15

מיכלוש
רק מלקרוא את כל הפרומואים למופע אני בוכה...
מחכה כבר להשתתף להזכר להתרגש ולהזדהות איתך בהופעה...
אוהבת

הגב
רבקה איזנהמר (אורח) הגיב ביום רביעי 18.11.15

מיכל היא אמנם חברתי מהישוב ואני לא כ"כ אוביקטיבית, כי אני מכירה את התהליך ואת הדמויות..
אבל באמת, אחרי שצפיתי בהצגה, אני יכולה לומר שהיה מדהים.

צחקתי, בכיתי, צחקתי , בכיתי.. זה נגע בי במקומות עמוקים. בכלל, השירים והשירה של ליאת יצחקי מדהימים, זו חוויה בפני עצמה. והשתלבו כל כך טוב במופע. ומהשיר בואי אמא אני בוכה תמיד בלי קשר לכלום.

אבא שלי נפטר לפני שנתיים בדיוק. זה העלה לי הכל. לא נותר לי אלא להזדהות ולהיות שם איתה. איתי. סוג של תרפיה.

אני מניחה שנשים שחוו שכול מסוים יזדהו יותר. גם מי שלא, תהנה מהדרך הקומית והמרגשת בה הנושא עולה ובכלל כל החיים של מיכל והקשרים עם אימה שנפרשים במופע- הם מקור להשראה, לימוד והתבוננות פנימית.

לדעתי זו חתיכת אומץ להעלות על הבמה את הקישקע שלך... וזה בלבד סיבה להגיע ולפרגן לאשה אמיצה!

הלוואי והרכזות יחליטו לקחת אותה למופעים ביישובים. זה שווה

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום רביעי 18.11.15

אני פונה אלייך השחקנית מיכל פרץ. מאחר ואת מתכוונת לחדש את הקריירה של מופעים, שבוודאי יכללו גם קריאת שירה, ויהיו מיועדים גם לבני הדור הצעיר, אני רוצה להציע לך להשתמש בשיר שכתבתי במיוחד לנכדים שלי, בכוונה שדרך קריאת שירים הם ילמדו משהו על החיים שחיינו כאן בארץ ישראל בזמן המנדט הבריטי.

מַסָּעִי הָרִאשׁוֹן לַכֹּתֶל / שמואל יריב

שִׁיר-סִפּוּר לִילָדִים בּוֹגְרִים בְּמַחְשַׁבְתָּם וְלַמְּבֻגָּרִים הַמִּתְגַּעְגְּעִים לַיַּלְדוּת.

זֶה קָרָה כְּבָר לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בְּשָׁנִים
אוּלַי הָיִיתִי בֶּן תֵּשַׁע, אוּלַי כְּבָר בֶּן עֶשֶׂר, אֵינֶנִּי זוֹכֵר.
בָּאָרֶץ שָׁלְטוּ אָז הַבְּרִיטִים.
בָּעוֹלָם מִלְחָמָה אַכְזָרִית וִיהוּדִים בְּאֵירוֹפָּה הוּבְלוּ לִשְׁחִיטָה.
אִמִּי דָּאֲגָה לִשְׁלוֹמָם שֶׁל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁנּוֹתְרוּ שָׁם בַּתֹּפֶת,
בִּקְּשָׁה מֵאָבִי לְקַחְתָּהּ לַמָּקוֹם הַקָּרוֹב בְּיוֹתֵר
לַפְּתָחִים בָּם עוֹבְרוֹת הַתְּפִלּוֹת לַשָּׁמַיִם
שֶׁשָּׁם הִיא תִּשָּׂא תְּפִלָּה לִשְׁלוֹמָם.
קַוֵּי אוֹטוֹבּוּס בּוֹדְדִים סוֹבְבוּ אָז בָּאָרֶץ.
לַמּוֹשָׁב בּוֹ גָּדַלְתִּי הִגִּיעַ הָאוֹטוֹ חָמֵשׁ פְּעָמִים מִדֵּי יוֹם.
כְּשֶׁהִגִּיעַ, הָיִינוּ יַלְדֵי הַמּוֹשָׁב נוֹהֲרִים לְלַטְּפוֹ,
אִלּוּ קָטָן הוּא הָיָה גַּם הָיִינוּ אוֹתוֹ מְחַבְּקִים.
הַנַּהָג, כְּשֶׁיָּצָא מִן הָאוֹטוֹ לָפוּשׁ, לְכֻלָּנוּ נִרְאֶה כְּאַבִּיר.

בְּבֹקֶר שֶׁל קַיִץ הִשְׁכַּמְנוּ לָקוּם וְלִירוּשָׁלַיִם יָצָאנוּ.
נְסִיעָה אֲרֻכָּה לְפָנֵינוּ. בַּדֶּרֶךְ הֶחְלַפְנוּ שְׁלוֹשָׁה אוֹטוֹבּוּסִים.
הָרִאשׁוֹן הוֹבִילָנוּ אֶל פְּנִים תַּחֲנָה מֶרְכָּזִית שֶׁל הָעִיר תֵּל-אָבִיב.
תַּחֲנָה חֲדָשָׁה, מִלָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קִדְמָה.
גְּאוֹנֵי הַנְדָּסָה בַּיִּשּׁוּב הָעִבְרִי תִּכְנְנוּ וּמֵיטַב בַּנָּאֵינוּ בָּנוּהָ.
נֶחְנְכָה בְּשָׁנָה אַחֲרוֹנָה. שָׁם הַכֹּל מְצֻחְצָח וּמַבְרִיק.
שִׁבְעָה רְצִיפִים שֶׁחֻבְּרוּ עַל יְדֵי מִנְהָרָה שֶׁשִּׁמְשָׁה גַּם מִקְלָט
לְמִקְרֶה שֶׁיּוֹפִיעַ מָטוֹס שֶׁל אוֹיֵב לְהַפְצִיץ אֶת הָעִיר.
מִסְפַּר רְכָבִים שָׁם עָצוּם וְאַבָּא הִסְבִּיר לִי,
"לְכָל יִשּׁוּבֵי הַיְּהוּדִים בְּאַרְצֵנוּ מִכָּאן אוֹטוֹבּוּסִים יוֹצְאִים.
תַּחֲנָה מֶרְכָּזִית לִכְלַל בְּנִֵי יִשְׂרָאֵל
שֶׁעִם תֹּם שִׁלְטוֹנָם שֶׁל הַבְּרִיטִים לְכָאן יִתְקַבְּצוּ.
כָּאן תֶּחֱזֶה בִּיסוֹדוֹת הַקִּדְמָה שֶׁאֲנַחְנוּ בּוֹנִים לֶעָתִיד שֶׁל עַמֵּנוּ
וּבַכֹּתֶל תִּרְאֶה עֲבָרוֹ".

אוֹטוֹבּוּס לִירוּשָׁלַיִם הִמְתִּין בָּרְצִיף הַשְּׁלִישִׁי.
אוֹטוֹבּוּסִים דְּאָז קְטַנִּים הֵם הָיוּ,
לְלֹא מְאוֹתֵת וּלְלֹא מַזְגָנִים.
לִפְנֵי כָּל פְּנִיָּה הַנַּהָג הוֹצִיא אֶת יָדוֹ מִבַּעַד לְחַלּוֹן
וְסִימָן לִרְכָבִים מֵאָחוֹר אֶת כִּוּוּן הַנְּסִיעָה.
הָיָה קַיִץ וְחַם וּפָתַחְנוּ אֶת כָּל חַלּוֹנוֹת הַמְּכוֹנִית.
עָבַרְנוּ אֶת גְּבוּל תֵּל-אָבִיב וְחָצִינוּ אֶת יָפוֹ,
אָז עִיר עֲרָבִית עִם עִירִיָּה עַצְמָאִית.
וְאַחֲרֵי שֶׁיָּצָאנוּ מֵרַמְלָה, בְּאוֹתָם הַיָּמִים עֲיָרָה עֲרָבִית,
אָבִי לֶאֱלֹהַּ הוֹדָה בְּקוֹל רָם עַל שֶׁלֹּא סִקְלוּנוּ בָּאֲבָנִים.
לְאַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ וּמַרְבִּית הַנּוֹסְעִים לָהּ עָנוּ בְּאָמֵן,
אֶת אֲחוֹתִי וְאוֹתִי הוּא בִּקֵּשׁ שֶׁעִמּוֹ נַעֲקֹב אַחַר נוֹף
כְּשֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה מִנּוֹף שֶׁל שְׁפֵלָה לְנוֹף הֲרָרִי.
אַךְ אֲנִי, שֶׁבְּאוֹתָהּ הַתְּקוּפָה שָׁאַפְתִּי לִהְיוֹת נַהַג אוֹטוֹבּוּס
הֶעֱדַפְתִּי לַעֲקֹב אַחֲרֵי פְּעֻלּוֹת הַנַּהָג.

לְעֻמַּת תַּחֲנָה מֶרְכָּזִית מְפֹאֶרֶת בְּלֵב תֵּל-אָבִיב,
תַּחֲנַת יְרוּשָׁלַיִם הָיְתָה רְאוּיָה לְרַחֲמִים.
מִגְרָשׁ שֶׁבֵּין שְׁתַּיִם שׁוּרוֹת שֶׁל בָּתִּים עֲלוּבִים,
קַרְקָעִית לֹא סְלוּלָה מְכֻסָּה שְׁלוּלִיּוֹת.
מְעַט אוֹטוֹבּוּסִים הַמְּשָׁרְתִים יִשּׁוּבִים בּוֹדְדִים חָנוּ לְלֹא סֵדֶר.
וְשָׁם לֹא נִמְצָא אוֹטוֹבּוּס אֶל הַכֹּתֶל.
אָז יָצָאנוּ לָרְחוֹב שֶׁבַּחוּץ.
מָצָאנוּ אוֹתוֹ בִּרְחוֹב יָפוֹ, רְחוֹב מֶרְכָּזִי וְהוֹמֶה,
הַשּׁוֹנֶה מֵרְחוֹבוֹת בְּמֶרְכַּז הַמּוֹשָׁב שֶׁבּוֹ הִתְגּוֹרַרְנוּ.
כְּבִישׁ מְבֻקָּע, מִדְרָכָה סְדוּקָה,
בָּתֵּי אֶבֶן בָּלִים שֶׁעֵצִים לֹא נִטְּעוּ לְצִדָּם,
הֲמוֹנֵי בְּנֵי אָדָם בִּבְגָדִים מוּזָרִים, חֲנֻיּוֹת אֲפֹרוֹת וְלִכְלוּךְ.
אַךְ מַרְאֶה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח הוּא רַמְזוֹר אֱנוֹשִׁי,
שׁוֹטֵר עֲרָבִי הָעוֹמֵד לוֹ בַּצֹּמֶת, מְכַוֵּן הַתְּנוּעָה בְּיָדָיו.

אוֹטוֹבּוּס שֶׁהוֹבִיל לָעִיר הָעַתִּיקָה,
שֶׁנּוֹעַד לַעֲבֹר בַּסִּמְטָאוֹת הַצָּרוֹת,
הָיָה הַקָּטָן בַּקְּטַנִּים עִם מִסְפָּר מוֹשָׁבִים מְצֻמְצָם.
"תַּחֲנָה אַחֲרוֹנָה", הִכְרִיז הַנַּהָג
כְּשֶׁעָצַר בְּקִרְבָה לִשְׁכוּנַת פַּחוֹנִים חֲלוּדִים.
יָרַדְנוּ מֵהָאוֹטוֹבּוּס וִילָדִים שֶׁהִצִּיגוּ עַצְמָם כִּיהוּדִים,
הִצִּיעוּ לְהוֹלִיכֵנוּ לַכֹּתֶל תְּמוּרַת טִיפּ.
אַבָּא חָשַׁשׁ כִּי הֵם עֲרָבִים וּבִקְּשָׁם לְהַגִּיד קְרִיאַת שְׁמַע.
הַיְּלָדִים לֹא עָמְדוּ בַּמִּבְחָן וְאַבָּא טָעַן בְּאָזְנֵי אֲחוֹתִי שֶׁמַּחְתָּה,
" יְהוּדִי, וְאַף יֶלֶד, תָּמִיד הוּא יוֹדֵעַ לוֹמַר אֶת שְׁמַע יִשְׂרָאֵל."
נִמְצְאוּ יְלָדִים שֶׁעָמְדוּ בַּמִּבְחָן וְהֵם הוֹלִיכוּנוּ לַכֹּתֶל.
סִמְטָאוֹת בַּכִּוּוּן אֶל הַכֹּתֶל,
הֵן מָקוֹם בּוֹ נִתָּן לְהִתְבָּרֵךְ בִּבְרָכוֹת מִכָּל הַמִּינִים.
מְבַקְּשֵׁי נְדָבוֹת מְרֻבִּים מַמְתִּינִים לָעוֹבְרִים,
וּתְמוּרַת מַטְבְּעוֹת מְעַטּוֹת יְבָרְכוּךָ בְּכָל שֶׁתַּחְשֹׁק.

בַּכְּנִיסָה לַמִּתְחָם הִזְדַּקְּרוּ שְׁנֵי שׁוֹטְרִים וְשׁוֹטִים בִּידֵיהֶם.
אַבָּא הִסְבִּיר לִי, "רַבּוֹת הַמְּרִיבוֹת בֵּין יְהוּדִים לָעֲרָבִים.
אֵלּוּ אוֹמְרִים הַמָּקוֹם הוּא שֶׁלָּנוּ וְאֵלֶּה אוֹמְרִים הוּא שֶׁלָּנוּ.
וְתַפְקִיד הַשּׁוֹטְרִים לְהַפְרִיד בֵּין נִצִּים.
וְהָהָר הוּא הָרֵי הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ בְּיוֹתֵר לְעַם יִשְׂרָאֵל
כִּי שָׁם עָמְדוּ שְׁנֵי בָּתֵּי מִקְדָּשֵׁינוּ
וּבְבוֹא הַמָּשִׁיחַ שָׁם יִתְנַשֵּׂא הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי."
שָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא, "מַדּוּעַ עָצַרְנוּ? מַדּוּעַ לֹא נָעֲלָה אֶל הָהָר?"
וְאַבָּא הֵשִׁיב, "עֲרָבִים טוֹעֲנִים שֶׁיְּהוּדִי עַל הָהָר
צְעָדָיו מְטַמְּאִים הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ עָלָה נְבִיאָם לַשָּׁמַיִם.
לְפִי דְּרִישַׁת הַמֻּפְתִּי הַמֻּסְלְמִי שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם,
בִּשְׁנַת 1931 וְעִידָה שֶׁכִּנְּסָה מֶמְשֶׁלֶת הַמַּנְדָּט
קָבְעָה שֶׁהַכֹּתֶל הוּא חֵלֶק מֵהַר הַבַּיִת
הַשַּׁיָּךְ לַוַּקְף הַמֻּסְלְמִי וְעָלֵינוּ אָסְרָה לַעֲלוֹת עַל הָהָר.
אָז בְּלֵית בְּרֵרָה אָנוּ מִתְפַּלְּלִים לְצַד הַקִּיר הַזֶּה
שֶׁבְּסַךְ הַכֹּל שִׁמֵּשׁ כְּגָדֵר לְהַר הַבַּיִת
וְנִשְׁאַר לִפְלֵטָה כְּשֶׁנֶּהֱרַס בֵּית הַמִּקְדָּשׁ."
יְהוּדִים לוֹבְשֵׁי שְׁחֹרִים, עֲבֵי זְקָנִים וּפֵאוֹת, עֲטוּפִים בַּטַּלִּיתוֹת,
אוֹ כָּאֵלֶּה שֶׁהִסְתַּפְּקוּ בְּכִפּוֹת וִיהוּדִיּוֹת שֶׁכִּסּוּ רָאשֵׁיהֶן בִּצְעִיפִים,
מִלְּאוּ בִּצְפִיפוּת אֶת הָרְחָבָה שֶׁהָיְתָה אָז קְטַנָּה מִזּוֹ עַכְשָׁוִית.
וְלַמְרוֹת הַצְּפִיפוּת, הָיוּ עֲרָבִים שֶׁעָבְרוּ מִקָּצֶה לְקָצֶה
וְתוֹךְ שֶׁעָבְרוּ, קִלְּלוּ וּדְחָפוּנוּ כְּדֵי לְפַנּוֹת לָהֶם דֶּרֶךְ.
בְּאוֹתָם הַיָּמִים לֹא הֻפְרְדוּ הַנָּשִׁים מִגְּבָרִים בִּמְקוֹם הַתְּפִלָּה
וְנִלְחַצְתִּי לְאִמָּא כְּשֶׁבָּכְתָה וּבִקְּשָׁה מֵהָאֵל
שֶׁיִּשְׁמֹר עַל כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁנּוֹתְרוּ בְּאֵירוֹפָּה.

הִסְתּוֹבֵב שָׁם בָּחוּר מְזֻקָּן שֶׁעָבַר מֵאָדָם לָאָדָם וּבֵרְכוֹ.
הִגִּיעַ אֵלֵינוּ וְאַבָּא אָמַר לִי "תַּכִּיר אֶת רַב סֶגָל,
בָּחוּר יָקָר שֶׁמִּדֵּי יוֹם כִּפּוּר מַצְלִיחַ לְהַבְרִיחַ לְכָאן שׁוֹפָר
וּבְתֹם תְּפִלַּת נְעִילָה לְמֹרַת רוּחָם שֶׁל הַבְּרִיטִים תּוֹקֵעַ.
וְכָךְ יְכוֹלִים יְהוּדֵי יְרוּשָׁלַיִם לְקַיֵּם כָּאן תְּפִלַּת יוֹם כִּפּוּר."
אָמַרְתִּי לְאַבָּא, "הַסִּפּוּר לֹא בָּרוּר." וְאַבָּא הִסְבִּיר לִי,
"אוֹתָהּ מֶמְשָׁלָה שֶׁעָלֵינוּ אָסְרָה לַעֲלוֹת עַל הָהָר,
קָבְעָה שֶׁאָסוּר לַיְּהוּדִים לְהָנִיחַ דָּבָר בְּרַחֲבַת הַכֹּתֶל.
כָּאן אֵין אֲרוֹן קֹדֶשׁ. אֵין סֵפֶר תּוֹרָה וְאַף לֹא כִּסֵּא לִישִׁיבָה."
לְאַחַר שֶׁשָּׁמַע אֶת דְּבָרָיו שֶׁל אַבָּא הוֹסִיף הָרַב סֶגָל.
"בִּתְפִלַּת הַשַּׁבָּת יֵשׁ לִקְרֹא בַּתּוֹרָה. אֲבָל אֵין לָנוּ סֵפֶר.
עִם תֹּם הַשַּׁחֲרִית כֻּלָּנוּ עוֹלִים לְבֵית-כְּנֶסֶת בָּרֹבַע הַיְּהוּדִי,
קוֹרְאִים בַּתּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִים לַכֹּתֶל לִתְפִלַּת הַמּוּסָף."

קְצָת לִפְנֵי חֲשֵׁכָה עָזַבְנוּ הַכֹּתֶל לָשׁוּב לְבֵיתֵנוּ.
מַצַּב הָרוּחַ שֶׁל אִמָּא הָיָה מְצֻיָּן.
הִיא חָשָׁה כִּי תְּפִלּוֹתֶיהָ טִפְּסוּ לְאָזְנָיו שֶׁל הָאֵל.
בְּדַרְכֵּנוּ הַבַּיְתָה אֲחוֹתִי לִי אָמְרָה,
"הָאֲוִיר שָׁם בַּכֹּתֶל הוּא אֲוִיר שֶׁל קְדֻשָּׁה.
וְאַף שֶׁחַמְסִין, אַתָּה חָשׁ בְּרוּחַ קְרִירָה."
כְּשֶׁהָאוֹטוֹ הִגִּיעַ לְרַמְלָה פִּתְאוֹם הִקִּיפוּנוּ גַּלֵּי חֹם וְלַחוּת.
וְאָז אֲחוֹתִי לִי אָמְרָה, "הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הַכֹּתֶל פָּסְקָה כָּאן."
הִגַּעְנוּ הַבַּיְתָה אֶל הַחֹם הַגָּדוֹל בַּמּוֹשָׁב וְאָמַרְנוּ זֶה לְזֶה,
"בֵּיתֵנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַךְ רָחוֹק מֵהַר-הַבַּיִת הַקָּדוֹשׁ".

שמואל יריב / ענתות, מעלה בנימין 32.
לבירורים נוספים כתובת הדואר האלקטרוני שלי היא: shmuel.yariv@gmail.com

הגב
אנה רנגיה (אורח) הגיב ביום שישי 29.1.16

צפיתי בהצגה
השירים היו יפהפיים
היה גם קטע אחד או שניים בהצגה מרגשים
אבל
התאכזבתי
הרבה קטעים היו רדודים
בדיחות שבעה הן דבר אישי משפחתי ולשים את זה ל"צחוקים" בחוצות זה לא לעניין
לא יצאתי עם חוויה
לא נהניתי

הגב