חנה גולדמינץ
חנה גולדמינץ דור שני למתנחלים, גרה בחרשה, כפר דרום, יד יאיר ועכשיו בשבי שומרון. עוסקת ביצירת חידונים ובעריכת לשון יום שני 16.11.15 2 תגובות לפוסט 7221 צפיות

חלון פתוח

בפוסט האחרון ב"מתנחלות ברשת" כתבה אילנה דינר מדוע החליטה למגן את רכבה מאבנים. 

מדוע אני אינני ממגנת את חלונות רכבי? 

השבוע רבים מאתנו שמעו הרצאה על דרכי התגוננות מפני מפגעים. בין השאר, המליץ הדובר באופן חד משמעי, למגן את חלונות הרכבים במיגון נגד אבנים כמה שיותר מהר, וכמובן לנסוע עם חלונות סגורים. אין בכך חדש. זהו המסר של המופקדים על הביטחון כבר שלושים שנה. גם ההחלטה שלי להשאיר את חלונות הרכב כפי שהם לא נולדה היום. אנו נוסעים בכבישי יהודה ושומרון אי אלו שנים.

בכל אופן ראיתי לנכון להאיר את זווית המבט שלי על העניין:
איני ממגנת את החלונות, פשוט משום שאני מתענגת לנסוע עם חלון פתוח (הלוא אין טעם למגן בלעדי הקפדה על סגירת החלונות...). כשאני נוסעת עם חלון פתוח עד גבול האפשר, אני נושמת ומריחה את אוויר פסגות השומרון, מריחה את ריח הגשם בסתיו, עולצת אל מול גלי הפריחה בסוף החורף, עוקבת בצער מה על המעבר מהצבעוני והירוק לצהוב המעט מַשמים של הקיץ, נהנית ממשבי רוח קרירים של סוף הקיץ. בקיצור אפשר לומר שאני מנהלת עם המרחבים רומן של אהבה ושייכות.

בתחילת האינתיפאדה השנייה הזדמן לי לנסוע בספארי של הצבא ממחסום כיסופים לכפר דרום תובב"א. התחושות היו כמובן אחרות. מבין החרכים הממוגנים של הספארי הבליחו אלי קרני אימה. יכולתי למשש את התחושה כי מאחורי כל עץ פיקוס או תלולית חול אורבים שליחיו של מלאך המוות.

באוטובוס ממוגן ירי רגיל, הנוף אמנם אינו מקרין גלי אימה, אך הוא כן מקרין זרות. מה כבר אפשר לראות מבעד לזכוכית המהוהה שבעבר ראתה והראתה ימים טובים יותר.

במדרג שתיארתי, מיגון נגד אבנים הוא הפחות מפריע. בהחלט אפשר לחיות אתו, אבל עדיין זה לא זה. המחיצה המגנה עלי מאבני הארץ גם מרחיקה אותי מאדמתה ומהרריה. היא כביכול פוסקת: כאן זה לא הבית, חכי שתגיעי ליישוב. סוף כל סוף אחר אלפיים שנה זכינו לחזור לנקודות היישוב, אך המרחבים לא לנו הם, כי אם לצרינו.


צילום:  אהוד אמיתון / TPS

התחושות אינן סנטימנטליות גרידא. נדמה לי שאפשר להסכים עם הקביעה כי טבעת החנק הונחה על צווארו של גוש קטיף הרבה לפני הגירוש. חסימת הצירים המקשרים בין היישובים, ההכרח בהתמגנות מקיפה, הפיכת הדרכים למלכודות מוות לעתים מזומנות, כל אלה הפכו את הגירוש לצעד מתבקש וקל ליישום. במלים אחרות, הפיכת היישובים ליעדים מבוצרים שהדרכים אליהם בחזקת סכנה, הפכה את הקיום שלהם לארעי.

על אף כל האמור לעיל עדיין איני צועדת לבדי משבי שומרון לקדומים. נכון, גם "ונשמרתם" זו מצווה. אבל במקומות שהסכנה באי-ההתמגנות אינה נראית בעיניי מוחשית דיה, אני מבכרת את הערך שביצירת קשר של חיים ביני ובין האדמה, על תוספת מיגון על מגננה.

לא באתי כאן לקרוא לציבור כיצד לנהוג. יבחר כל אחד אם לנהוג כפי שמורים לו רבותיו, רבש"ציו או כליותיו...

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
שירה (אורח) הגיב ביום שלישי 17.11.15

כתבת במדויק וברגישות את ההתלבטות שלי.
אצלי יש עוד שיקול: השיקול הנפשי. אחרי מארב אבנים אחד, שנגמר בלי פגע פיזי ברוך ה', בננו בן הארבע סובל מחרדה ופוסט טראומה. התגובה ההגיונית לילד בן ארבע...
במקום שבו אנחנו גרים הההתלבטות היא לא אם למגן או לא (זה בתהליך), אלא אחרת. יש שתי דרכי גישה - קצרה שהיא ארוכה, דרך צומת בעייתית, או ארוכה שהיא קצרה, קצת עיקוף והרבה מדרגות, אבל דרך יהודים בלבד.
הלב והשכל הישר אומרים להראות נוכחות וגבורה ולנסוע דרך הצומת.
אבל הלב האימהי אומר לחסוך חוויות נוספות מהילד... ולנסוע דרך המדרגות.
וההתלבטות כבדה...

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום רביעי 18.11.15

אמנם הפוסט שלי אינו עוסק במיגון חלונות במכונית, אבל עניינו התמזגותי עם הטבע. לכן אני מביא אותו כאן:

חֹדֶשׁ נוֹבֶמְבֶּר / שמואל יריב

בְּלוּחַ שָׁנָה
אַל תִּפְתַּח אֶת הַדַּף שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר
כִּי יָמָיו כְּמוֹ רָצִים מָרָתוֹן.
נוֹבֶמְבֶּר הֵחֵל, מַחֲצִיתוֹ כְּבָר חָלְפָה
וְהֵבִיאָה גְּשָׁמִים זוֹעֲפִים.
חַזָּאִים טָעֲנוּ, "זוֹ עוֹנַת מַעֲבָר בְּטֶרֶם יַגִּיעַ הַחֹרֶף".
זֶה נִשְׁמַע כֹּה מֻפְרָךְ, כְּמוֹ לֹא יִתָּכֵן,
"אַךְ הָיוּ כְּבָר שָׁנִים", נִחֲמוּ חַזָּאִים,
"שֶׁגַּם בְּאוֹקְטוֹבֶּר אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ".
זִכְרוֹנִי מְאַפְשֵׁר לִי לִדְלוֹת הַתְּמוּנוֹת
שֶׁבְּחֹדֶשׁ אוֹקְטוֹבֶּר זָלְגוּ מִמָּסַךְ טֶלֶוִיזְיָה
בּעוֹדֶנִּי יוֹשֵׁב בְּעֵינַיִם לֵאוֹת לְצַד אָח בְּחֶדֶר סָכוּךְ וּמְקֹרֶה.
בְּסֻכּוֹת הֵחֵלּוּ גְּשָׁמִים סוֹחֲפֵי קַרְקָעוֹת וְכָל שֶׁעֲלֵיהֶן צָמַח,
נִתְכַּסּוּ הַשְּׁבִילִים בְּבֹץ טוֹבְעָנִי,
נִגְרְפוּ אֶל הַנַּחַל כְּלֵי רֶכֶב חוֹנִים
וּבָכוּ אֶבְיוֹנִים עַל שֶׁמַּיִם מִלְּאוּ חַדְרֵיהֶם.
לְהִנָּחֵם הֵם סֵרְבוּ, אֵין לָהֶם נִחוּמִים
כִּי רַק בְּגָדִים רְטֻבִּים שָׂרְדוּ עַל גּוּפָם.
אֲנִי שָׁם בַּסַּף וְאֵינֶנִּי זוֹכֵר אֵיךְ נִרְאוּ
וְאֵיךְ נִרְאֲתָה זוֹ הָאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.
אַךְ אֶזְכֹּר הַקִּינִים וָהֶגֶה וָהִי
מְהוּלִים בְּהִתְקַצְּרוּת הַיָּמִים בָּם הַשֶּׁמֶשׁ עִנְּגָה
וּבְהַצְהָרַת חַזָּאִים כִּי זוֹ עוֹנַת מַעֲבָר
וְכִי חֹרֶף יַגִּיעַ בַּחֹדֶשׁ הַבָּא.

הגב