מוריה דרוק
מוריה דרוק ארבעה ילדים, שלושה הריונות, שתי לידות ואחד קיסרי (וגם בעל מדהים אחד). גרה בטלמון. פרסומאית ומרצה. יום רביעי 18.11.15 1 תגובות לפוסט 10676 צפיות

בידיים מלאות

אף פעם לא הבנתי את האיחול המוזר הזה "שתצאי בידיים מלאות". מאיפה זה בא? עד שלא שמעתי את המשפט הזה מנשים טובות לב, לא העליתי בכלל בדעתי שיש אפשרות כזו שאצא בידיים לא מלאות. אז למה להלחיץ? למה להכניס תסריטים לראש? זה כמעט כמו לספר לאישה בהיריון על כל ההפלות והטרגדיות הקיימות (שגם את זה היו נשמות טובות שלא חסכו ממני).

אפילו כשהתאשפזתי בשבוע 31 להריוני הראשון, המבורך והכפול לא ירדתי לעומקן של המילים.

חלפו הימים. לאט כמו שרק ימים לפני עידן הסמארטפונים והאינטרנט האלחוטי יכולים לחלוף. סבבתי כאריה בכלוב יולדות ב' בהדסה הר הצופים. מרגישה מצוין, משתוקקת לחזור הביתה, ובעיקר מייחלת שלא יתנפץ לי החלום, כי הרי בררנו אך לא הספקנו עדיין לרכוש את עגלת התאומים הפרקטית, הצרה והמתקפלת בקלות, וכבר בעיני רוחנו ראינו את עצמנו חובקים שני גוזלים בצבעי כחול-ורוד. לכל אישה עם עגלת תאומים חייכנו כממתיקי סוד: גם לנו יש שניים באופק...

צילום: מיכל אביאור

רק שהאופק התקרב בלי לשאול אותנו אם מתאים לנו או לא. אחיות מחייכות בעדינות כשאנו שואלים אם יש סיכוי שימלאו ימי ההיריון הזה. והמטריד מכל - המשקל של הקטנטונת לא זז. הפער בין הכחול לורוד כבר עבר את הקילוגרם.

ואז הצטרפה רעלת ההיריון לרשימת המונחים הרפואיים המלווים אותנו כשמנו השני. התחלנו להבין שצריך לחשב לחלומות שלנו מסלול מחדש. צוות האחיות המדהים ביקש שאצטרף לסיור בפגיה. זו הזדמנות להודות לכם - צוות מדהים, שחסכתם מאתנו ביקור בפגיית טיפול נמרץ ולקחתם אותנו רק לפגיית הביניים. מקום שקט, נטול דרמות. גן עדן של תינוקות קטנים שצריכים רק טיפה'לה לגדול.

ביקשתם מכל אם בוגרת פגיה לבוא, לחזק ולהראות את הילדה המ-ה-מ-מ-ת שלה שנולדה במשקל  קילו וקצת. אין מעודד מזה.

הרעלת החריפה. להפגת המתח אמרתם בחיוך שאפשר כבר להכין מכמות החלבון בשתן חביתה, אך ההשלכות הרפואיות ברורות. נכנסים מחר לניתוח. "אלוהים קובע לכל אחד את יום ההולדת שלו", אמרה לי אחת המאושפזות במחלקה. ואז שחררתי.

תאומינו-בכורינו נולדו בריאים ושלמים במשקל 2.465 ו-1.100 ק"ג, לטובת הכחול. הופרדו דקות לאחר לידתם. ורוד לקומה חמש לפגיית טיפול נמרץ, וכחול לקומה שש – חדר פגים בתינוקיה.
ואני, תחת סמי משככי הכאבים מדלגת ביניהם, מתייעצת עם הצוות מי מהשניים זקוק יותר לחלב-האם המועט שהצלחתי לשאוב.

השתחררנו מבית החולים בלב קרוע. נזכרתי אז בברכה ההיא שאיחלו לי כולם. שתצאי בידיים מלאות. ידינו היו מלאות בתינוק מתוק להפליא, אך ליבנו זעק לקטנטונת שנשארה למשך שבעה שבועות בבית החולים. בפגיה. שלנו ולא שלנו.

הכחול כבר גדל, נימול, התרגל לריח הכביסה, למגע החיבוק, למד לחייך. והורודה - זכתה לביקור יומי, קצר כל כך, נתון לחסדי האחיות, שיתפנו בדיוק להוציא אותה מהאינקובאטור כדי שנחבק, שיספרו לנו מה קורה עם הבת שלנו. שלנו - אתם זוכרים?  ברור לנו, צוות פגיה יקר, שעשיתם הכל בשבילה. רק לעיתים, בעומס העבודה הטהורה שלכם שכחתם כמה חשוב לחזק גם אותנו. לא להעביר אותה לפגיית ביניים בלי להודיע לנו, להורים שלה, כדי שנתאים את שעות הביקור. לא להתעלם מבקשתנו לקרוא לה בשם שבחרנו עבורה - בשבילנו היא כבר לא תאום B. ובעיקר לתת לנו ביטחון שאנחנו, באינטואיציה הורית יודעים מה טוב גם לה.

שבעה שבועות נקרענו בין תינוק בבית לתינוקת בפגיה. המצפון, המוטבע כטבע שני אצל אמהות, חגג אצלי פי כמה.

השבוע, במקביל לציון יום הפגים הבינלאומי, ציינו אנחנו עשור להולדת התאומים. זכינו לחבוק מאז עוד שני ילדים (הגיעו בבודדים ברוך ה'), אך משהו בזהות ההורית שלנו נצרב אז, במסדרונות בית החולים שקירותיהם ספגו תפילותינו.

ניתאי ורוני אהובינו, גדלתם להיות ילדים מדהימים, אצילי נפש, טובי דעת ולב. מזל טוב גדול לכם ולנו במלאת עשור לשותפות שלכם בחיינו. אין הורים גאים ושמחים מאיתנו.

 

ותדע כל אם עבריה בפגיה – עוד ימלאו ידייך בטוב, בנחת ובאושר. רק  טיפה סבלנות. כי הדברים הטובים באמת באים באריזות קטנות.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
שרה (אורח) הגיב ביום ראשון 20.12.15

ריגשת אותי מאוד
והם ככ מתוקים הכחול הוורודה שלך
הרבה נחת

הגב