אורנית עצר
אורנית עצר בת 34, נשואה לרפי ואמא לשלושה ילדים. מתנחלת מלידה – היום מתנחלת בפסגות שבבנימין. עורכת חדשות בערוץ 7 ומנהלת אתר האינטרנט של המועצה האזורית מטה בנימין. יום שני 23.11.15 3 תגובות לפוסט 8089 צפיות

ביתו צפוף לרווחה

לפני שבועיים ליווינו את חמי, ר' שלום עצר, למנוחת עולמים. הכרתי אותו כדמות ציבורית שנים רבות אך רק לאחר החתונה עם רפי התחלתי להכיר אותו באמת. בימי השבעה גיליתי שלא הכרתי אפילו קצה של האישיות הענקית.

הגעתי לבית החם של משפחת עצר לפני 15 שנה, כלה צעירה שקצת בהלם מגודלה של המשפחה. כמו כל זוג צעיר הגענו כמובן להתארח בשבת. גם אני גדלתי במשפחה תימנית אך במנטליות ממש שונה. ידוע (אולי לא לכולם) שתימנים מגישים את המרק הטעים וממשיכים את הארוחה באותה צלחת. אני שהורגלתי למשהו אחר לגמרי, למרות שהכרתי את המנהג, ביקשתי מיד בשקט מרפי צלחת נוספת. מתברר שזה ממש לא נעלם מעיניו של שלום, ובשבת הבאה שהתארחתי הוא הזדרז לקום ולהביא לי צלחת למרות שכמובן לא ביקשתי. היה לו חשוב שארגיש בביתו נעים ושיהיה לי נוח.

אני אומנם באתי מבית דתי אבל אצל משפחת עצר גיליתי לראשונה מה זה חיים של תורה, איך התורה והמצוות נוגעים בכל החלטה בחיים, בכל צעד, ואצל שלום בכל רגע ורגע. כל מילה, כל משפט יונק ממקור עליון. מסביר הכול לאט ובשקט. גם אם אני לא מסכימה או לא כל כך נעים לי לשמוע. מסביר שוב ושוב עד שאתרצה. אחרי ההסבר שלו אי אפשר כבר להתווכח...

במהלך השבעה רבים דיברו על פועלו הרב למען ההתיישבות, למען בנימין ולמען ארץ ישראל ועם ישראל. אך אני הכרתי אותו כאבא של בעלי, כסבא של ילדיי. אין זה סוד שבלי עין הרע יש נכדים רבים אך לכל אחד התייחס בדרך המתאימה לו. מילה טובה לטוהר המקסימה, חיוך לנועם המתוקה, ולגואל התעניינות בלימוד, קמצוץ של תורה, שאלה על פסוק... וטפיחה על השכם.

לפני כחודש חגגנו את בר המצווה של גואל. שלום התעניין כל העת במצב לימוד הקריאה של גואל ורצה מאוד להשתתף בשמחה. מצבו הבריאותי ריחף כצל מעל תכנוני הבר מצווה. בסופו של דבר לאחר מחשבות רבות ודיונים הוחלט שאת טיול בר המצווה נסריט בוידאו למענו, והוא ישתתף בסעודת המצווה. את שבת בר המצווה תכננו לערוך במבוא חורון כדי שיוכל להשתתף.

אז תכננו... הקב"ה תכנן משהו אחר. שלום השתתף בקושי רב ובייסורים בסעודת המצווה, אך כשחגגנו את השבת הוא כבר היה בבית חולים ולא הגיע. ביום חמישי, שבת בר המצווה עברה לפסגות. הוא התקשר אלינו ואמר שהוא מאוד רצה לבוא לשמוע את הנכד שלו קורא אך מצבו לא מאפשר זאת. הבטחנו לו שנעשה שבת נוספת אחרי שישתחרר. לא זכינו לקיים את ההבטחה.

את הוידאו של טיול בר המצווה שצולם למענו קיבלנו ביום בו קמו מהשבעה. עכשיו הוא כבר רואה הכול, נמצא איתנו בכל מקום ולא צריך צילומי וידאו.

בשנים הראשונות לנישואינו שלום הנהיג מנהג שהיה לו מאוד חשוב. מפגש משפחתי כל ראש חודש. לא אכביר במילים אך ניתן להבין שהמפגשים האלו לא תמיד התאימו לי בלו"ז ולא תמיד היה לי נוח. ברוך ה' היו הרבה ילדים והרבה בלגן ואני אוהבת שקט, פרטיות, ואם אפשר גם שהילד שלי לא ירוץ בבוץ עם כל הילדים - אז עוד יותר מצוין. רפי לא כל כך ויתר, והגענו כמובן למפגשים מידי חודש (כמעט...), למרות אי הנוחות לעיתים (הבעיה היתה אצלי בראש בלבד). תמיד התקבלנו בשמחה, סבא וכמובן גם סבתא קיבלו את הנכדים ואת הבלגן בחום ואהבה. מאור פנים לכל אחד ואחד. העיקר שכולם נפגשים. כל אחד נרתם והביא משהו. חגגנו ימי הולדת משותפים לילדי החודש ומה רבה היתה השמחה.

פעם אחת באמצע מסיבה הייתי צריכה ליסוע מיד לבית החולים מחשש להפלה. כמובן שלא רצינו להודיע לכולם מה קורה. מילה אחת לגיסתי ועוד מילה אחת לאמא של רפי והיינו בשקט בדרך לבית החולים, יודעים שהילדים בטוחים ומטופלים. ברוך ה' התגלה בבית החולים שהכול בסדר. באצילות גדולה, ההורים לא חיטטו ולא שאלו דבר כשחזרנו. משפחה חמה, מחבקת, אך לא חונקת.

שלום לא הרבה בשיחות עמוקות אך ידע מה עובר עלינו עם טוהר, ותמיד דיבר איתה בהבנה ובחיוך, התייחס אליה בגובה העיניים, עזר במקרה הצורך ועודד. גם בחודשים האחרונים כשכבר היה קשה לו עם הרעש והבלגן של הילדים הוא הבין שלא הכול בשליטתנו ואמר זה בסדר, לא נורא, ילדים...

לצערי רק היום אני מבינה לעומק את הערך של המפגשים ושל המשפחתיות. בשבעה היינו כולנו מוקפים בבני משפחה. רפי מוקף באחים ואחיות כואבים, אך מלוכדים ודואגים אחד לשני. אני מוקפת בגיסות שעוזרות ותומכות. ובני היקר גואל מוקף בבני דודיו שמשובת הנעורים של כולם יחדיו עזרה להם לעבור את השבוע הקשה.

אישיותו הענקית של שלום מילאה את הבית ועתה נותר חלל גדול. המציאות לא נתפסת ורק הזמן יעיד כנראה על החיסרון הגדול.

ר' שלום היקר, אבא לאישי, סבא לילדיי, נשתדל ללכת בדרכך ולמלא את החלל בלימוד, בתורה, בשמחה, בילדים ובאהבה.

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, מִבְּלִי לַחֲשֹׂךְ אֶת אַהֲבָתוֹ 
מוֹשִׁיט אֶת שַׁרְבִיטוֹ, לְכָל הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ 
עַיִן לֹא מַעְלִים, מֵעַל צֹאן מַרְעִיתוֹ 
גַּם כְּשֶׁאָנוּ שִׁבְרֵי כֵלִים, עוֹדֵנוּ כְּלִי חֶמְדָּתוֹ 

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, רָצוּף אַהֲבָה 
בֵּיתוֹ צָפוּף לִרְוָחָה, צָפוּף לִרְוָחָה...

(ישי ריבו)

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
אברהם חראץ (אורח) הגיב ביום שני 23.11.15 הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 23.11.15

כל מילה בסלע.
איש ישר דרך חם ואוהב את הבריות

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום ראשון 27.12.15

נַעַר הַסַּבְּרֶס - (שיר-סיפור) / שמואל יריב

אָבִיב שֶׁפָּרַץ טֶרֶם עֵת לְגַּנִי וְהֵבִיא לְכָל עֵבֶר פְּרִיחָה
גַּם אֶת שִׂיחַ הַצַּבָּר, שֶׁלָּרֹב מִזְדַּעֵף, הוּא עָטַף בִּפְרָחִים-צְהֻבִּים.
יָדַעְתִּי שֶׁבְּתֹם יָמִים מְעַטִּים יִקְמְלוּ הַפְּרָחִים, יִנְשְׁרוּ
וְאֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל כָּל פֶּרַח יִתְפֹּס פְּרִי-הַצַּבָּר מָתוֹק עֲסִיסִי.

כְּיֶלֶד, הָיִיתִי כְּבַד-גּוּף, מִתְבּוֹדֵד, עוֹף-מוּזָר, וְרֵעִים לֹא דָּבְקוּ בִּי.
רַק נַעַר אֶחָד, שְׁתֵי כִּתּוֹת מֵעָלַי, בִּזְמַנּוֹ הַפָּנוּי נָטָה לִי הַחֶסֶד.
'סְעַדְיָה הַכּוּשִׁי', עַל צִבְעוֹ כָּךְ כִּנּוּהוּ. נַעַר-דַּקִּיק, קַל-תְּנוּעָה,
תָּמִיד הַכִּפָּה עַל רֹאשׁוֹ וּשְׁתַּיִם פֵּאוֹת מִסְתַּלְסְלוֹת מִקְּצוֹתֶיהָ.
אָהַבְתִּיו כְּשֶׁבִּקֵּר בְּבֵיתִי וְסִיְּעַנִי בַּהֲכָנַת שִׁעוּר-בַּיִת.
גָּם אִמָּא אוֹתוֹ חִבְּבָה וְתָמִיד הֻזְמַן מִנַּפְשָׁהּ עִמָּנוּ לֵשֵׁב וְלִסְעֹד.

אֶזְכֹּר נִיחוֹחוֹת נִצָּנֵי-הֲדָרִים שֶׁתָּמִיד עִם כְּלוֹת-חֹרֶף מִלְּאוּ מוֹשָׁבָה בָּהּ גָּדַלְנוּ.
אֶזְכֹּר פַּרְדְּסֵי-הֲדָרִים שֶׁהָיוּ מֻקָּפִים בִּמְשׂוּכוֹת דּוֹקְרָנִיּוֹת שֶׁל שִׂיחֵי-הַצַּבָּר
שֶׁבַּסְּתָו וּבַחֹרֶף מָנְעוּ מִנַּעֲרֵי-הַמּוֹשָׁבָה לַחֲטֹא בְּפִלּוּחַ-פֵּרוֹת
וּבָאָבִיב וּבַקַּיִץ מָנְעוּ מִזּוּגוֹת צְעִירִים לְהִתְחַפֵּר בְּפַרְדֵּס וְלַחֲטֹא בְּמַעֲשֵׂי-אֲהָבִים.
בְּכָל יְמוֹת-הַשָּׁנָה לִי קָסְמָה גַּבְרִיּוּת-הֶעָלִים-הֶעָבִים שֶׁל הַצַבָּר
וּבָאָבִיב קָסְמוּ לִי פְּרָחִים שֶׁצָּבְעוּ הַגְּדֵרוֹת בְּצָהֹב.

מִפַּעַם לְפַעַם לְקָחַנִי סְעַדְיָה לַפַּרְדֵּס שֶׁעָבַד בּוֹ אָבִיו.
בַּחֹרֶף הָיָה אַבָּא קוֹטֵף-תַּפּוּזִים וּבַקַּיִץ עוֹדֵר-הַגֻּמוֹת וּמַשְׁקֶה-הָעֵצִים.
כְּשֶׁבָּאנוּ בְּיוֹם שֶׁל קָטִיף הָיָה הַזָּקֵן מְכַבְּדֵנוּ בִּפְרִי שֶׁמִּזֶּה רַק נִקְטַף
וְאַף הִרְוָנוּ בְּמָיִם שֶׁשָׁאַב מִבְּאֵר בַּפַּרְדֵּס.
וּבְצָהֳרֵי-קַיִץ לוֹהֲטִים הִשְׁתַּעֲשַׁעְנוּ בְּמֵי בְּרֵכַת-הַפַּרְדֵּס הַקְּטַנָּה לְהָצֵן אֶת גּוּפֵינוּ.

אֲנִי זוֹכֵר לְטוֹבָה אֶת תְּפִלּוֹת-הַמִּנְחָה מוּל גָּדֵר-צְהֻבָּה בִּימֵי-הָאָבִיב,
תְּפִלּוֹת לִשְׁלוֹמָם שֶׁל פְּרָחִים שֶׁבְּעִתָּם יִקְמְלוּ וְיִצְנְחוּ מֵהַשִּׂיחַ
וּבַקַּיִץ תְּפִלּוֹת לִמְתִיקוּת שֶׁל הַצּוּף שֶׁבֵּין גַּלְעִינִים אֲרוּזִים בִּגְלִימָה-קוֹצָנִית.
לְאַחַר תְּפִלַת-הַמִּנְחָה רְאִיתִיו מִסְתָּעֵר עַל גְּדֵרוֹת
וּבְמַקְּלוֹ הָאָרֹךְ שֶׁרֹאשׁוֹ קֻפְסַת-פַּח עֲגֻלָּה
קוֹטֵף אֶת הַסַּבְּרֶס, טוֹמְנָם בְּתֵבָה מֵעֵץ שֶׁגִּלֵּף בְּיָדָיו.
הִתְיַשַּׁבְנוּ עַל אֶבֶן אֶל מוּל הַגָּדֵר וְיָדָיו קִלְּפוּ לוֹ וְלִי שִׁשָּׁה צַבָּרִים לְאָכְלָה.
"יוֹתֵר זֶה אָסוּר," הִתְנַצֵּל בְּקוֹל-רַךְ. "זֶה חוֹסֵם תַּ'מֵּעַיִם."
אֶת הַשְׁאָר הוּא לָקַח לְמָכְרָם בַּכִּכָּר שֶׁבְּלֵב הַמּוֹשָׁבָה.
לוּלָאַת עוֹר שֶׁעָבְיָהּ מוּעָט הָיְתָה דְּבוּקָה לַתֵּבָה,
אוֹתָהּ הוּא הִשְׁחִיל עַל כְּתֵפוֹ הַיְמָנִית וְכָךְ סְחָבָהּ לַכִּכָּר.
שָׁם הִכְרִיז עַל מַרְכֻּלְתּוֹ וִילָדִים סְבָבוּהוּ מִכָּל צַד.

הוּא הִתְנַגֵּד שֶׁאֶרְאֵהוּ מוֹכֵר אֶת הַפְּרִי, וְהֵאִיץ בִּי לֵלֵךְ לְבֵיתִי.
אֲבָל רָצִיתִי לִרְאוֹת. אָז רַק קְצָת הִתְרַחַקְתִּי לִקְצֵה הָרְחוֹב.
לְאַחַר שֶׁחֻסְּלָה מַרְכֻּלְתּוֹ הוּא אָסַף הַקְּלִפּוֹת, הִשְׁלִיכָן לְבוֹר שֶׁל אַשְׁפָּה.
כְּשֶׁהִצְמִיד לִכְתֵפוֹ אֶת לוּלָאַת-הַתֵּבָה וְהֵחֵל מִסְתַּלֵּק, הִתְקָרַבְתִּי אֵלָיו.
"רָאִיתָ אֶת מַה שֶּׁעָשִׂיתִי?" תָּמִיד הָיָה שׁוֹאֲלֵנִי בְּקוֹל שֶׁנִּמְלָא-חֲרָדָה.
"לֹא רָאִיתִי דָבָר. הָיִיתִי בַּבָּיִת," תָּמִיד כָּךְ שִׁקַּרְתִּי בְּקוֹלִי-הַבּוֹטֵחַ.
"אִמָּא שְׁלָחַתְנִי לְהַזְמִינְךָ לִסְעוּדַת-הָעֶרֶב," הוֹסַפְתִּי.
לָרֹב הָיָה בָּא. לִפְעָמִים הִתְחַמֵּק.

סְעַדְיָה סִיֵּם לִמּוּדָיו בַּתִּיכוֹן. מִמֶּנִי נִפְרַד וְגֻיַּס לְשָׁרֵת-בַּצָּבָא כְּצַנְחָן.
מֵאָז לֹא רְאִיתִיו.
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ. הֶחֱלִיף חֲבֵרִים? אוּלַי אֲהָבוֹת? אוּלַי הִתְחַתֵּן?
בַּמּוֹשָׁבָה נֶעֱקְרוּ-פַּרְדֵּסִים וְעִמָּם נֶעֶלְמוּ הַמְּשׂוּכוֹת שֶׁל שִׂיחֵי-הַצַּבָּר,
הַמּוֹשָׁבָה נִשְׁטְפָה בְּבָתֵּי-הַדִּירוֹת הַגְּבוֹהִים שֶׁהֲפָכוּהָ לְעִיר
וְאָז נֶאֱסַר עַל בְּנֵי-נֹעַר לִמְכֹּר אֶת הַפְּרִי בַּכִּכָּר.
גַּם לֹא נִמְצָא לִי אָבִיו לְחָקְרוֹ עַל מַעֲשָׂיו שֶׁל הַבֵּן כִּי נֶעֱקַר הַפַּרְדֵּס בּוֹ עָבַד.
בֵּינְתַיִם הָיְתָה מִלְחָמָה וּדְרָכִים בַּמִּזְרָח שֶׁהָיוּ חֲסוּמוֹת נִפְרְצוּ.
בְּיַרְכְּתֵי-הַכְּבִישִׁים רָאִיתִי נְעָרִים-עַרְבִיאִים מִתְגּוֹדְדִים לִמְכֹּר אֶת הַסַּבְּרֶס.
אֲבָל הֵם לֹא הָיוּ סְעַדְיָה.
הֵם לֹא נָשְׂאוּ תְּפִלּוֹת בְּמִנְחָה לְאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַפְּרִי
וְטַעַם הַסַּבְּרֶס כְּבָר לֹא הָיָה כְּטַעֲמָם שֶׁל הַסַּבְּרֶס שֶׁהֶאֱכִילָנִי סְעַדְיָה.

הגב