רבקה דויטש
רבקה דויטש נולדה ב-1982 בצפת, וגדלה למרגלות הר מירון. נשואה לאחד. אם לארבעה. מתגוררת ביישוב נופים יום שלישי 1.12.15 אין תגובות 8375 צפיות

תשוקות שלא אממש לעולם

 יש המון כאלה. וקשה לי להבדיל ביניהן. כי את חלקן לא אממש בגלל שאני פחדנית. וישנן כאלה שלא אממש כי אסור. ויש גם כאלה שמצבי הנוכחי לא מאפשר לי. וב"מצבי הנוכחי" אני מתכוונת לכך שאני בת 33 ואמא לארבעה ילדים בגילאי 11-3. אני כבר 11 שנה אמא. ועוד שנה נוספת רעיה. ואני מרגישה כאילו הכובע האימהי והמתפקד הזה נסרג במיוחד לראשי מאז הייתי ילדה קטנה, ושזהו תפקיד אותו אני ממלאת כבר הרבה מאד זמן.

למושג "ילדה הורית" התוודעתי בגיל מאוחר יחסית, הרבה אחרי שסיימתי להיות ילדה, והוא עזר לי להבין כי מאז שהתייתמתי מאבי בגיל 5, לקחתי על עצמי תפקיד מאד אחראי במשפחה – לדאוג לאמא. אמנם הדאגה לא התבטאה ביכולת לפרנס ולהביא משכורת הביתה (ממה בדיוק הייתי מתפרנסת? ממכירת הציורים שלי מהגן?), אבל רוב רובם של מעייניי וכוונותיי היו נתונם יומם ולילה למשפחה. שריר הדאגה הזה הלך והתעבה ומצאתי את עצמי רוב הימים נזהרת לא להרעיש בזמן שאמא נחה, וגם כשהיא ערה לא להציק לה בשאלות ובפטפוטים. לא להביא חברים הביתה כדי שלאמא לא יהיה קשה ובלגן בבית, אך כן להביא ציונים טובים בתעודות בית הספר כדי שאמא תשמח. באופן כמעט אוטומטי הפכתי להיות הילדה הזו שמרצה. זו שבוגרת מכפי גילה. זו שלוקחת אחריות ופותרת בעיות לבד. זו שמוותרת מראש על כל בקשה כדי לא להקשות ולהכביד על המצב, שהיה גם ככה נפיץ ולא פשוט בשנים הראשונות מאז שאבא נפטר.

בעצם זאת מכניקה די פשוטה וברורה של איך נוצר הדפוס של הוויתור לעצמי. ייקחו עוד הרבה שנים כדי שאבין שמדובר בוויתור על עצמי. הנוהג הזה, שהיה בעבר מנגנון שלי להתמודד עם קושי, הפך לדפוס של השתקה עצמית. של ניסיון לשדר כל הזמן שהכל בסדר ושאני חזקה ומסתדרת. שהחיים עולצים ויפים וגם אם קרה אסון במשפחה אז ממשיכים הלאה. לא מתוך אמונה יוקדת שכך השם רצה ושאני מקבלת עליי את דין שמייא, אלא מתוך חינוך שאנחנו חזקים ושנסתדר. חינוך פולני קמעא שחולשה לא מפגינים כלפי חוץ, גם לא כלפי פנים. פשוט לא נותנים לה להתקיים.

כל המחשבות הללו צפות ועולות בראשי כשאני מתבוננת במשפחות אחרות שפוקדות אותן טרגדיות ואסונות בתאן המשפחתי. אני רואה אנשים, נפגעי פעולות איבה למשל, שנושאים דברים מול מצלמות, ולא מסתגרים בשתיקה. חיילים שהפכו נכים בגלל פציעות, והיום הם רצים מרתונים עם רגל פרוטזה בכל העולם. הורים שאיבדו את ילדיהם, שמחליטים לצאת מעצמם ולפעול למען טובת הכלל. למשל הוריה של הנערה שירה בנקי ז"ל שנרצחה במצעד הגאווה בתל אביב לפני מספר חודשים, שצאו ביוזמה חברתית להפחתת השיח האלים בחברה הישראלית. או דוגמא עוצמתית נוספת של שרה רוזנפלד, מכוכב השחר, שאיבדה את שני בניה - יצחקי ומלאכי, ונשאה זה עתה נאום בכיכר רבין מתוך רצון לאחות שסעים בעם, בעצרת לציון 20 שנה לרצח.

כילדה, לא ידעתי שאפשר לדבר כאב. להוציא אותו החוצה במקרה הטוב, ובמקרה היותר טוב גם לעשות אתו משהו גדול. אם פעם, בילדות, לא הכרתי דפוסי התנהגות אחרים, היום אני מבינה שיש משהו מאד חלש בהסתרה הזו. משהו שלא מכיר בעצמך כבן אדם שביר ופגיע, ובכך שמותר לך ליפול למטה, ולפעמים אתה מוכרח וזקוק לבקש עזרה ולקבל אותה כדי להתאושש. השינוי הזה בתפיסה התחיל להתרחש בראש רק בגיל יותר מאוחר, ובעצם רק אחרי שנישאתי וזכיתי באהבתו ללא סייג של בעלי היקר. רשת הביטחון הרגשית שהוא נתן לי, פתחה בפניי את הדלת להיות קצת רכה יותר, שברירית יותר, ולהרשות לעצמי להיעזר בו, אבל באמת להיעזר, גם בתחומי הרגש והלב, ולא רק בניהול הבית ובתפקודו התקין.

ומילה קטנה לסיום על תפקוד תקין. יש לי מעין תחושה מבוססת חלקית שבחברה הדתית ניתן משקל גבוה מאד (ולדעתי גבוה מדי) ליכולת התפקודית של הפרט. הרבה מהפרמטרים בהם נמדד אדם בכלל, אך זה המשתייך למגזר בפרט, הוא עד כמה הוא מתפקד. האם שירת ביחידה מובחרת, האם התחתן, האם הביא ילדים וכמה. האם הוא עובד בעבודה מסודרת, האם הוא משתכר היטב. אלו פרמטרים כלליים שנכונים לכל אחד, אבל בתוך המגזר, המשקל שניתן להם הוא גבוה וחשוב יותר מאשר במקומות אחרים, והוא מכריע, ושופט בהרבה פעמים במעגלים החברתיים והקהילתיים עד כמה האדם "בסדר". מתקיים לו איזשהו מין רף סמוי כזה של תפקוד שפרוש מעל ראשינו, ושכולם שואפים לעמוד על קצות האצבעות כדי להגיע אליו ולהצליח לומר בראש חוצות: אני מסתדר ומתפקד ולפיכך אני בסדר.

אבל לא באמת כולם מצליחים. ויש הרבה כאלה שקשה להם. אבל הם לא מראים את זה. ולפעמים ההיפך. מראים שהכל טוב למרות שבפנים לא ממש. הייתי רוצה לשאוף להיות בסביבה שנותנת יותר מרחב לקושי. להיות בסביבה שבה גם אם את לא יודעת לומר בתחילת כיתה י"ב היכן תשרתי בשירות לאומי, והיכן תלמדי לאחר מכן, ואם איזה סוג של בחורים תצאי, ואיך ייראה שולחן השבת שלך, אז מותר לך. מותר לך להיות באי ידיעה ובקושי של חיפוש. מותר לך להיות ילדה קטנה שאיבדה את אבא מבלי להפוך לילדה דאגנית והורית כמו אם. מותר לך להביע משאלות כמוסות בקול ולממש תשוקה אחת או שתיים. מותר לך להרגיש טוב עם עצמך גם אם אין לך כרגע שום יכולת לתפקד. את בסדר. וכולם יודעים שאת באמת, אבל באמת, בסדר. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה