תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום שישי 4.12.15 אין תגובות 8894 צפיות

על הניסים והגבורות

בתוך החורף הזה, כשמסביב סגרירי, קר, גשום וחשוך, יש לנו שמונה ימים של אור שהולך ומתעצם, הבוקע מפנים החוצה, ומצליח להאיר איתו את כל המציאות.

זה אור קטן שמניס את החושך, נותן תקווה וכוחות, מסמן את הדרך ומפתיע אותנו בכל פעם מחדש בעוצמתו.

חנוכה הוא זמן של ניסים וגבורות, והם כנראה לא סתם הולכים ביחד. הגבורה שאנו מגלים כאן בעולם הזה משנה אותנו, וממילא משנה מציאות. ישנה גבורתם של הלוחמים האמיצים שלחמו מעטים מול רבים והצליחו, וישנה גם גבורתם של האנשים הפשוטים, הגבורה היומיומית שלעיתים, נדמה לי, קשה הרבה יותר מזו המתגלה בשדה הקרב.

פרשיית יינון מגל ורחלי רוטנר על רקע ימי החנוכה גרמה לי להבין עד כמה הימים ההם והזמן הזה מחוברים כל כך חזק, ומידת הגבורה הנדרשת בהם, ושדה המערכה שבו אנו נלחמים - כמעט ולא השתנו. אמנם אין לנו היום פילים וחרבות, אבל אותה תרבות שנאבקנו בה - חיה קיימת, ומשפיעה עלינו גם היום.

שתי תפיסות עולם נאבקו אז  זו בזו, קדושת החומר אל מול קדושת החיים. החופש המתירני שמאפשר לתשוקות הגוף לעשות ככל העולה על רוחן, והעיקר שתאוות החיים תתגלה במלא עצמתה כדי להביא ליצירה אנושית; אל מול ההגבלה, הטהרה, הצניעות, וההבנה שהגוף איננו המטרה, הוא רק כלי לביטוי של משהו עמוק הרבה יותר. ולכן יש לדאוג שתחול בו קדושה, בכל רגע מרגעי היום, ובכל מעשה ובכל מחשבה, כדי לאפשר את אותה יצירה אנושית רוחנית אדירה.

לפני הרבה שנים למדתי באקדמיה לאומנות. הגעתי לשם מתוך רצון אדיר ליצור. לא לקחתי בחשבון ששנתיים של לימוד תורה במדרשת הרובע יהפכו את המשימה הזו לכל כך קשה. הרגשתי חסומה, משהו בי לא הצליח ליצור שם. המרצים המוכשרים שלימדו אותי שם ניסו לעזור: "את חייבת להשתחרר, תוציאי החוצה את כל האגרסיות, הפחדים, היצרים. תני לעוצמה הפנימית הייצרית שלך חופש". י.צ.ר הוא הרי מהות היצירה, אז קדימה, תתפרעי. לא הפסקתי לחשוב שם על האיש המיוחד הזה שעל שמו קרוי המקום, בצלאל. הוא, גדול היוצרים, הרי היה בדיוק הפוך ממה שהם הסבירו. מרוקן מאגו, כולו טהרה וקדושה, הצליח להפוך לצינור נקי, כזה שיכול להכיל את כוחות היצירה של הבורא ולהביא אותם לכאן, לארץ. הרגשתי שם בצל, האל היה לי חסר.  

ימי בצלאל הבהירו לי שמאבק התרבויות פוגש אותנו בכל נקודה בחיים בה אנחנו הולכים שבי אחרי עוצמות תרבות החומר, אלו שמייצרות תחושה של חופש אבל הן בעצם עושות בדיוק ההפך. תאוות החיים היא אדירה ובאמת כל כך קשה להיות גיבור. הגיבור הזה, זה שלא יסתכל כשמראה העיניים מושך מאוד, זה שלא ישלח יד למרות שהיא ממש משתוקקת, זה שלא ייקח יותר ממה שמגיע לו למרות שהוא ממש רוצה, זה שלא יכעס למרות שממש מעצבנים אותו, זה שלא ידבר בשפה מסוימת למרות שמסביב זה מה שכולם עושים, זה שאולי יוותר על מקום עבודתו כי הפיתוי שם כל כך אדיר והוא יודע שלא יעמוד בו, ועוד ועוד; הגיבור הזה שיודע שזירת המאבק איננה רק בשדה הקרב, היא יומיומית, היא אצלו בלב, בראש, בפה, בעבודה ובבית, והוא נאבק ומצליח; הוא האור הקטן שהולך ומתעצם ומאיר את החושך. הוא יכול להיות אור איתן גם כשהוא לפעמים מעטים נגד רבים, ונדרשת ממנו הקרבה לא קטנה.

זה לא שאני כזו גיבורה גדולה, אני נופלת וקמה בדיוק כמו כולם, אבל ברור לי שכשאני נופלת זה קורה במקומות שלא התגברתי, במקומות שנתתי לעצמי לדמיין או להתמכר לאיזו חולשה או אשליה.

אל מול המציאות הנחשפת בפנינו במערכת וואלה או בגב האומה ובהרבה מאוד מקומות אחרים, קיים זוהר מטעה, שנראה לרגע כמו אור גדול. הוא מושך, הוא מפתה, הוא מאוד עוצמתי, אבל הוא שיקרי. הוא לא באמת מאיר את העולם. כשהיצריות והחומריות שולטים בנו אנחנו לא חופשיים. זה בדיוק להפך. ככל שנגביל אותם ונשים אותם בדיוק במקום ובמינון, נאפשר למשהו שהוא הרבה יותר גדול לבוא לידי ביטוי: לעולם הרוח שלנו, שרק בו קיים המרחב האמיתי ועוצמת היצירה בו היא אינסופית.

הנפילה זמינה בכל רגע, ואני מרגישה שבכל פעם שאנחנו לא נופלים - זה סוג של נס. ואולי הנס הגדול של חנוכה הוא זה שבאמת הצלחנו להתגבר על כל השפע והעוצמה שתרבות יוון הציעה לנו. בשביל ניצחון שכזה היינו צריכים אז, וגם היום, הרבה מאוד גיבורים, שמבינים שהחיבור בין הרוח לחומר גדול הרבה יותר מהחומר לבדו, והם מוכנים להתגבר שוב ושוב ולהאיר את המציאות באור אמיתי ואיתן.

תודה לטובי שריד על הצילומים המדהימים!

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה