שקמה גנזל
שקמה גנזל אמא לשישה, גרה בשילה, מנחת סדנאות לתנועה, לימוד ולמודעות יהודית ב'מרכז כנפי רוח'. יום ראשון 13.12.15 8 תגובות לפוסט 7305 צפיות

השלמה בין הגוף לנשמה

מחשבות מתרוצצות במוחי, שיקולים שאני מריצה מצד לצד. אינני יודעת מה לעשות. לפעמים השאלות גדולות וגורליות, לעתים – קטנות ויום יומיות. אני יכולה להתייעץ עם האיש שלי, עם אימי הורתי, עם אחותי הטובה, עם השכנה שלי. ושוב לייגע את מוחי הלוך ושוב. בסופו של דבר אני צריכה להכריע, עליי לקבל את החלטה.

ואז נזכרת בגוף שלי שאוצר בתוכו את תחושותיי, את חוויותיי, את תודעתי ואת תת-תודעתי, רמ"ח אבריי, מתנה שה' נתן לי. אני עוצמת עיניים, מתחילה להקשיב לנשימה. שואפת עוד ועוד, שוהה כמה שניתן לי, ואז - כשלא יכולה יותר - מתחילה לנשוף, נושפת בעוז ובכוח, מרוקנת את הכול, משליכה את כל המחשבות מעלי.

מאפשרת לאוויר נקי להיכנס לתוכי. לאט לאט מתוך הנשימה מרגישה צורך לנוע. מתחילה לנוע מתוך הקשבה למה שהגוף שלי רוצה, תנועות קטנות בתחילה, לא מתוכננות. הקשבה שקטה לאותו חלק שבי שמעוניין לנוע. התנועה הולכת ומתגברת, מתרחבת למרחב, באיכויות משתנות. אני מרגישה עוצמה וחיוניות הולכת וגוברת. ולפתע חשה דמעות שעולות ומרטיבות אותי, מספרות לי סיפור על כאב ועל שמחה ועל התרגשות.

ופסוק נובע מבפנים, כמו מגיח מאליו: "הורני ה' דרכך ונחני בדרך מישור"; אני מתרגשת מאד, אוספת את התנועה ומתבוננת. לא ידעתי שאני מכירה את הפסוק הזה, אבל משהו מבפנים, מהגוף, מהנשמה, הזמין אותי לגלות. מנסה להבין מה הפסוק מגלה לי, אולי את הרצון להרגיש שה' מורה לי את הדרך, משגיח עלי, שאני לא לבד בהחלטה. הגוף גילה לי שכובד ההחלטה שלי נובע ממקום של ריחוק לעצמי ולחוסר תחושת ההשגחה של ה' עלי. ברגע שאני חשה מחוברת לגופי, אני מסוגלת לשמוע את התשובה, שהיא שלי! והיא נכונה לי!

                                 * * *

כשהתחלתי את לימודי המחול באורות, הייתי בהלם. נחתתי מסיום שנתיים שרות לאומי ומלימודים במדרשה, כל הווייתי הייתה נתונה לנתינה, לכלל, ללימוד שכלי, רוחני, ולפתע אני בסטודיו.

שלא תבינו לא נכון, תמיד רציתי לרקוד, אמא שלי בתחום, והתנסיתי בכך בגיל צעיר, ובכל זאת כשהגעתי לסטודיו - זה היה אחרת ממה שדימיינתי.

כשהייתי מספרת שאני לומדת מחול, היו אומרים לי - איזה כיף לך, כל היום את רוקדת, וואו, בזרימה, בנחת, מה שמתחשק לך. מסתבר שמחול זו אומנות שלמה, ואומנות תובענית ומדויקת, הדורשת ידע רב, טכניקה, והמון תשומת לב.

אני ניצבת בסטודיו, עומדת עם בגד בלט וטייץ, יחפה מול מראות, ורואה את עצמי, גופי ניצב לפניי כל העת, באופן גלוי ועם המון תשומת לב. ומרגישה שזה זר לי, ולא ברור לי אם זה מה שאני רוצה לעשות. לא אספר את כל הדרך, אבל עברתי תהליכים ארוכים ומשמעותיים, שבהם גיליתי את תשומת הלב לדיוק, לגוף, למבע, למוזיקה, וגם לקשר בין הרגש לריקוד, ולנפש שלי המביעה, ולחיבור לרוח, ולתורה. ולעושר הגדול שהגוף חושף בפנינו וליכולת של התנועה להאיר לי ולנו בלימוד התורה ובעבודת ה'.

                                                   * * *

כשלימדתי מחול מודרני באולפנה בדרום הארץ, שמתי לב באחד השיעורים שמשהו עובר על אחת מהבנות. היא לא מתנהגת כרגיל, היא מתחילה להשתולל, לאבד את הריכוז, מנסה להסיט את הבנות אחריה. תהיתי מה לעשות אתה. התבוננתי, מנסה להבין מה קורה לה, מה מפריע לה.

לאחר שראיתי שהעניין התמשך לא היתה ברירה וקראתי לה לשיחה. כשהיא שמעה אותי קוראת לה היא החליטה לצאת, לברוח מהשיעור, להיעלם. נפלה שתיקה בחדר. הבנות הסתכלו עלי, תוהות מה יקרה. אולי היה במבטן אפילו האשמה על כך שקשה לחברה שלהן... אני מתפללת במהירות אל ה' שישלח לי תבונה לנהל את הסיטואציה לטובה.

אני מחליטה להפסיק את הקטע התנועתי ועוברת להרפיה. הבנות שוכבות על הגב לצלילי מוזיקה מרגיעה, מדמיינות דברים טובים, וב"ה נגמר השיעור. הקלה מסוימת, אך עדיין נותר לפני אתגר גדול. החלטתי לשוחח עם הנערה. כמה צלצולים, ואין תשובה. אני מניחה לעניין לכמה שעות, מנסה שוב בערב להתקשר, ושוב אין תשובה.

מה יהיה אתה, מה קורה לנערה הזו? דאגותיי מתגברות. תוהה אם לשתף את הצוות או לנסות לפתור בעצמי את העניין. לאחר כמה ימים, לפתע צלצול טלפון. הנערה מספרת לי שהיא אוהבת לרקוד מגיל צעיר, אבל בזמן האחרון יש קשיים בבית שלה, ההורים שלה בתהליך גירושין והיא לא מוצאת את עצמה. היא מבקשת שניפגש לשוחח.

בפגישה היא מספרת לי באומץ עד כמה המחול משמח אותה, ומהווה בשבילה מקור של ריפוי. אך פשוט קשה לה. דמעות נצנצו בעיניי. כמה עומק טמון בה, ואיזה זכות היה זה עבורי לפגוש אותה.

בסיום השנה היא נתנה לי מתנה מיוחדת עם מכתב מרגש, שבו הודתה על המתנה שהיה עבורה השיעור, ביכולת לחזור לעצמה, לגוף שלה, לשמחה.

                                          * * *

מסופר על הלל הזקן (בויקרא רבה) שכשהיה נפטר מתלמידיו, היו תלמידיו הולכים עימו בדרך ושואלים אותו להיכן הוא הולך, ואמר להם לעשות מצווה. שאלוהו איזה מצווה אתה הולך לעשות, אמר להם לרחוץ בבית המרחץ. תמהו התלמידים על דבריו, איזו מצווה זה לרחוץ את הגוף. ענה להם, מה הפסלים של הגויים האחראים עליהם דואגים למרקם ולנקותם, אני שה' ברא אותי בוודאי שדבר יקר וחשוב לרחוץ את גופי. ההתייחסות של הלל הזקן הייתה מלאת הכרת תודה לגוף. הוא לא תפס אותו כדבר המובן מאליו. הגוף בתפיסתו היה ראוי לטיפול ולהתייחסות, והעיסוק איתו הוא מצווה.

מתבוננת על מאורעות הימים האלה, זמן ניצחון החשמונאים את היוונים, מסר ניצחון הרוח על הגוף מתנוסס כאן, לכאורה. אך באמת לא הרוח ניצח את הגוף אלא ההשלמה ניצחה את ההפרדה. אין מאבק בין הגוף לנשמה, אלא השלמה. ואפשר וחשוב לטפח מערכת יחסים עדינה ומורכבת בין הגוף לנשמה, הכוללת הקשבה עמוקה.

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
8 תגובות לפוסט זה
אלדד ירדן (אורח) הגיב ביום ראשון 13.12.15

מקסים, אחותי היקרה,
מאחל לך שתמשיכי להקשיב לקרוביך ולקרבך, לנשמתך ולגופך, לתלמידותיך ולילדייך, ותשתפי את כולנו שנצמח יחד איתך. חג אורים שמח.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 14.12.15

שקמה מהממת שכמותך. הוספת אור כדרכך!
הוספתי תבונה
אשרי אוהביך
אורית

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 16.12.15

אחי היקר
מקבלת את ההדגשה שלך שההקשבה היא מפתח לצמיחה.

הגב
שקמה גנזל
שקמה גנזל הגיב ביום ראשון 20.12.15

אחי היקר
כיף לשמוע. אכן ההקשבה היא מפתח משמעותי בתהליך.

הגב
שקמה גנזל
שקמה גנזל הגיב ביום ראשון 20.12.15

אורית מקסימה
כיף לשמוע ממך
באמת ההקשבה לגוף מלמדת אותנו תבונה רבה
כשאנחנו פתוחים לשמוע.

הגב
תמר גוטמן (אורח) הגיב ביום שני 21.12.15

שקמה יקרה,
מדהים שמה שפותח הרבה פעמים לתשובה ולתיקון,
זה "בסה"כ" הנשימה, שהיא כל כך שמינה לנו, ומובנת מאליה,
אבל מאד פותחת ומנקה.
כמה אנו רוצים לנקות ולחדש, וזה נמצא פה, בתוכינו, ומוביל לתנועה חדשה!
עשי חיל, איזה כיף לקבל ממך השראה!
שלחי עוד..

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 21.12.15

זמינה ולא שמינה..

הגב
שקמה גנזל
שקמה גנזל הגיב ביום שני 21.12.15

תמר אהובה
שמחה לשמוע מחוכמתך.
בגוף יש פשטות רבה וחוכמה עמוקה
נותר לנו להפתח להקשיב..

הגב