מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום חמישי 17.12.15 6 תגובות לפוסט 7850 צפיות

ריקוד משלך

בתואר הראשון שלי הייתי עסוקה. למדתי לימודים של שני חוגים ראשיים וקשים, העברתי סמינריונים לפרנסתי ולהנאתי, ולמדתי יום נוסף במכללה למדינאות בשביל הנשמה והכיף. בזמן שנשאר בין לבין יצאתי לדייטים וטוויתי קשרים, שחלקם החזיקו מעמד שבועיים וחלקם התמוססו באותו הערב בקור של הר הצופים. אלה היו שנים עמוסות ונפלאות. זה כיף להיות עמוסה, זה כיף להרגיש סיפוק ולמלא את היום בעשרות משימות צפופות שמשפיעות עלייך ועל אחרים.

הייתה בעיה אחת. מידי שבת אחר הצהריים הייתי נתקפת בבחילות ובכאבי ראש ששלחו אותי למיטה לאותו הערב, ולפעמים גם ליום לאחר מכן. בהתחלה לא הבנתי שזה חוזר על עצמו כל שבוע, ואז שמתי לב שאם אני לא מעבירה סמינריון באותה השבת (קרי: עסוקה), זה מופיע מיד בתומה של שנת הצהריים, גם אם היא לא מתקיימת.

אז כבר הבנתי שזה פסיכוסומטי, וניסיתי להסביר לגוף שלי שאין לי זמן לזה ושבכלל אני שונאת בחילות. כשזה לא עזר, פניתי למדקר ידוע. "מה את עושה בחיים?" הוא שאל אותי. "אני לומדת. וקצת עובדת. אה, אני גם עובדת בעוד מקום". "איפה?" הוא שאל. "במקום נוסף שאני לומדת בו ביום החופשי שלי". המדקר נגע בכתפיים התפוסות-חזק-תמיד שלי ואמר לי שאם אני רוצה שהגוף שלי יפסיק לקרוס בכל פעם שאני רק נותנת לו טיפה זמן מחשבה, אני חייבת להוסיף ללו"ז שלי גם משהו שהוא רק לעצמי. משהו שישחרר אותי מהלחץ של הלימודים-עבודה-דייטים.

ככה הגעתי למחול המזרחי. כן, ריקודי בטן. הגעתי לשיעור הראשון בחשש והבטתי בשלל נשים שרוקדות בהנאה ובשחרור עצום של הגוף. תיארתי לעצמי שאלו נשים שרוקדות לפחות חמש שנים כי כל התנועות היו כל כך יפות ורחוקות ממני. רק לאחר השיעור התברר לי שכולן שנה ראשונה בסטודיו, ועוד הובטח לי שאם אפתח את הראש אצליח גם אני במהרה לרקוד ככה. שנתיים רקדתי בסטודיו באופן קבוע, שנתיים שבהן משהו השתחרר אצלי תודעתית. נפתחתי יותר, שחררתי את הכתפיים ושחררתי משימות מעלי. יכולתי להסתכל בצורה שונה על העולם, וכחלק מהשחרור הצלחתי להשתחרר מעולם הדייטים המכביד ולמצוא בן זוג שונה למדי ממה שישב לי בראש.

בתור אחת שתמיד לוקחת משימות על הכתפיים, משוחררות או מוחזקות, החלטתי שאת זה אני צריכה להעביר הלאה. על אף הריוני המתקדם נרשמתי לקורס מורות, אליו התייצבתי עם סלקל ממולא בעולל בן שלושה שבועות. הזמן חלף. למדתי מעט אנטומיה, מעט ריקודים זרים, נגיעות של הדרכה, ובעיקר פשוט לרקוד. ידעתי שיום אחד אעשה עם זה משהו, אם כי עוד לא ידעתי בדיוק מה. רציתי שעוד נשים תחוונה את מה שאני חווה, גם אם הן לא תצאנה כל שבוע לסטודיו לריקוד.

לא כל השנים התאמנתי. לא רקדתי באופן רצוף. אך יחד עם זאת, ככל שעבר הזמן והתמלא באימהות, בזוגיות, במחשבות ותהיות על החיים, הריקוד אצלי רק השתפר. בכל פעם שחזרתי נדהמתי למצוא את עצמי קצת יותר חופשיה, קצת פחות חושבת על איך זה נראה מבחוץ ומה בדיוק חושבים עלי.

השנה, בשעת חיפושי העבודה שלי, החלטתי לעשות עם זה מעשה. אמנם בעבר כבר העברתי חוגים ומעט סדנאות, אבל זה עדיין לא היה מה שכיוונתי אליו. ישבתי וחשבתי מה המסר שאני רוצה להעביר לנשים ואיך מכניסים את זה בשעה אחת של ריקודים. המטרה עמדה לנגד עיניי: להעביר לנשים שהן יפות כיצד שהן נראות, שהגוף שלהן הוא מי שהן ושיתנו לו לעבוד כמו שהוא יודע. לספר לאשה שאם היא נותנת לעצמה לרקוד במרכז המעגל זה לא מביך אלא להיפך – ממלא ומעצים. לתת לנשים שסביבה לאהוב את מי שרוקדת באמצע מבלי לשפוט ולבקר. להפסיק עם הביקורת העצמית הזאת של כמה אנחנו לא מושלמות פנימית או חיצונית ופשוט לאהוב את מה שיש. ובעיקר – לשחרר. לשחרר את הזרועות, את האגן, את הכתפיים. להבין שאנחנו עשויות רבדים רבדים ושכל איבר בגוף שלנו נפרד מרעהו ויכול וצריך לקבל תשומת לב משלו.

להיות קשובות לגוף. להבין שלכל תנועה שאנו עושות יש משמעות מרחיקת לכת על הגוף. לדעת שכל תנועה יוצאת מהיכן שנחליט וככל שנהיה יותר מודעות כך הגוף שלנו יעבוד יותר נכון. שאפשר להרים דברים כבדים ולהזיק לגב ואפשר גם להועיל לשרירי הבטן. לזכור שאנו נשים שעוברות מחזורי חיים בלתי פוסקים, ולהיות קשובות לזה וערות לדרישות הגוף.

ככל שאני מתבגרת יותר אני מבינה עד כמה המסרים האלה לא מובנים מאליהם, ומזכירה לעצמי כמה חשוב לדבר עליהם. צעיפי האגן היפים שלי מתנוצצים באור זהבים מזמין, ומזכירים לי כמה הנשיות שלנו יפה וחשובה וכמה כיף לנו להיות נשים. המוזיקה המזרחית העשירה מתופפת בקצב שמונה בגופי וגורמת לי לשמוח שוב מהלימוד הזה, ומהמפגש עם נערות ונשים מכל הסוגים. מודה לנשים הצועניות או המצריות שהביאו עמן את המחול המזרחי, ושמחה להעביר את זה הלאה.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
6 תגובות לפוסט זה
קפטן רוקט פאר צוריאל
קפטן רוקט פאר צוריאל הגיב ביום חמישי 17.12.15

מקסים אני אוהב את הטורים שלך בעלון ישע שלנו

הגב
דינה ג'רא (אורח) הגיב ביום שישי 18.12.15

מקסים אני גם רוצה לילמוד, איפה לומדים קורס למורות. את מלמדת איפה?

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שבת 19.12.15

שלום דינה! מה שלומך? את הולכת לריקודי הבטן??? גם רוצה.....

הגב
אסתי (אורח) הגיב ביום שבת 19.12.15

איפה את מעבירה?

הגב
מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי הגיב ביום ראשון 20.12.15

לכל השואלות: כרגע איני מעבירה חוגים מדי שבוע, אלא סדנאות בלבד לנשים, נערות ולכל מי שחפצה. מעבירה ביישובים, בקהילות, באולפנות ובתיכונים. הסדנאות נפלאות על אף שהן חד פעמיות ואני לפחות נהנית מהן מאוד...

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום חמישי 24.12.15

נהניתי לקרוא את הפוסט שכתבה מוריה ואת התגובות לפוסט, ושמחתי. ההתייחסות של מוריה לגוף האישה זוהי התייחסות בריאה. במקרא אנו מוצאים סיפורים אחדים על בנות ישראל שיצאו במחולות בעקבות מאורעות שהיו נקודות היסטוריוות חשובות לעמנו. אבל בתקופות מאוחרות יותר, בדומה לערווה שבקולן של הנשים, נעשתה ההתייחסות לריקודי האישה כאל דבר מוקצה. ברוך השם שמוריה ילידת עופרה והמתגוררת כיום בגבעת הראל העלתה את הנושא החשוב הזה. תודה לך.

הגב