תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום רביעי 23.12.15 5 תגובות לפוסט 10773 צפיות

השב"כ והגבול הדק

 

מחול שדים, טרוף מוחלט, ככה זה מרגיש לי, השתגענו, כולנו.

מאז יום חמישי בערב בו חשפו עורכי הדין מעמותת חננו את החקירות הקשות שעוברים העצורים שחשודים ברצח, אני מרגישה שיצאנו מדעתנו. פגעו לנו בבטן הרכה. אנחנו, אמהות ואבות לילדים בגילאים האלו, הפסקנו לישון בלילה. המחשבות, הדמיונות, הפחדים (זה יכול היה להיות הבן שלי?), הנרדפות ותחושת העוול ארוכת השנים, צפה ועלתה וסחפה איתה כל חלקה טובה של היגיון בריא. מענים את הילדים שלנו כי הם שלנו, שם זה מתחיל ושם זה נגמר.

מה ששמעתי וראיתי בימים האחרונים הצליח לבלבל אותי, אבל בעיקר הצליח לגרום לי להרגיש שהרבה מאוד דברים שהיו לי ברורים הפכו פתאום לסימני שאלה.

אני מסתכלת על השכנים והחברים שלי, ולא מאמינה למה שאני שומעת. אני רוצה רגע לצעוק, לשרוק כמו במשחק כדורגל, תעצרו רגע, תנשמו עמוק, תירגעו, תפסיקו לחשוב רק מהבטן. כן, גם לי היא כואבת, וקשה לחשוב בהיגיון כשאתה סובל, אבל אתם אנשים בוגרים ויש לכם ילדים ויש לכם אחריות פרטית ולאומית, לאן זה נעלם?

בימים האחרונים ניהלתי אינסוף שיחות וקראתי מלא מאמרים, פוסטים ודעות שונות. הוצפתי במידע ובזוויות ראייה, וזה מבלבל. גבולות ההיגיון הבריא התחילו להיטשטש ונותרתי לרגע מבולבלת. הבלבול הזה הפחיד אותי, ממש. כשסלעי יסוד בתפישת עולם מתחילים להתערער, זה מפחיד.

אנחנו, אנשי הציונות הדתית, אלו הרואים במדינה את ראשית צמיחת גאולתנו, מובילים מהלך מסוכן ולדעתי גם חסר אחריות, בלי לעצור לרגע ולחשוב על ההשלכות שלו. אנחנו פועלים מהבטן, מלאי הזדהות עם סבל המעונים, אנחנו לא עוצרים לרגע לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח של מה שאנחנו יוצרים כאן במו ידינו.

איפה עובר הגבול בין ביקורת לבין לשבור את הכלים? איפה עובר הגבול בין איך שאני רואה את הדברים מהזווית שלי לבין ההבנה של הדברים מזווית לאומית רחבה יותר? מתי באמת נעצור לרגע לחשוב עד כמה אנחנו כל הזמן מסתכלים על המציאות מהזווית שלנו כאן ושוכחים שמדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, היא לא רק שלנו ויש לה עוד צדדים, מחויבויות ואתגרים לא פשוטים.

הנה כמה שאלות שאני שואלת את עצמי, לפני שאני עונה מהבטן:

-          איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו כשאנחנו לא מאמינים לשב"כ, לשופטים ולשרים שלנו. וכן, יש לנו מספיק סיבות וגם עובדות לפקפק באמינותם.

-          האם שאלנו את עצמנו איפה עובר הגבול בין הביקורת הלגיטימית שלנו לבין ערעור על מוסדותיה של מדינתנו? ובמילים אחרות, מה נשאר לנו אחרי שאמרנו שהכל רקוב?

-          האם האנרכיה שמנסה ליצור קבוצה קטנה וקיצונית, שאולי אחראית גם על רצח משפחת דוואבשה, הצליחה לצאת מגבולות הכפר ולערער גם אותנו?

-          האם אנחנו מוכנים להגיד שבכפר דומא נרצחה משפחה?

-          ואולי זה כן יהודים? ואולי הם ממש מסוכנים כי הנזק שהם מחוללים מצליח לפרק אותנו מאחדותנו ומאמונתו. הנה זה כבר קורה. זה כאן.

-          האם אנחנו מוכנים להקשיב למה שמנסים להגיד לנו כבר הרבה זמן, וזה שיש כאן בתוכנו חבורה מסוכנת שהחליטה להרוס את המדינה? ואולי הגיע הזמן לפקוח עיניים ולקחת אחריות?

-          איפה האחריות הלאומית שלנו? כשארבע האמהות רצו להוציא את הבנים מלבנון כי הם נהרגים לחינם, זעקנו שלמען עתיד המדינה הפרטים יאלצו לשלם מחיר כבד. אבל השיקול הוא מה נכון לביטחון הלאומי ולא רק לגברת שמעוני. למה עכשיו זה שונה? אולי חקירות השב"כ, המעצרים, היד הקשה והכואבת הזו - נועדה גם היא להגן עלינו. אולי נסמוך קצת על המדינה שהיא כזכור הממלכה, וכשהיא אומרת בקול רם, ללא ספק: יש דברים בגו, אז נאמין לה.

-          למה אנחנו מאמינים רק כשזה נוח לנו? מה מוליד חוסר האמון הזה?

-          מה יעשו מחר כל ארגוני השמאל עם כל מכתבי המחאה של העו"סים והאמהות והאבות? מי ישלם בחייו כי יכבלו בארץ ובעולם את ידי השב"כ?

-          מי יקבע בסוף אם הם אכן הרוצחים או לא? האם מה שייקבע בבית המשפט יהיה מקובל עלינו? ואם לא, מה זה אומר על כל מערכת המשפט שלנו ועל יחסינו לקיומם של צדק וסמכות במדינת ישראל?

 

יש לי עוד הרבה שאלות, ואני אשמח שתתנו לי ולעצמכם הזדמנות לשאול אותן, ואל תגיבו בבקשה מהבטן הכואבת. תנשמו רגע. השאלה המרכזית שמעסיקה אותנו כרגע היא שאלת העינויים, אבל יש עוד כמה שאלות חשובות לא פחות.

גם כשאני שואלת שאלות נוקבות וגם כשאני מעבירה ביקורת כפי שראוי ואפשר במדינה דמוקרטית, ישנם כמה קווים אדומים שאסור לחצות. כדאי שנשים לב כולנו שאנחנו לא חוצים אותם. לא יודעת להגיד היכן בדיוק עובר הקו, אבל אני יודעת להגיד שככל שזווית הראייה יותר רחבה ככה הגבול הולך ומתבהר.

מאחלת לכולנו שנצא מכל הטירוף הזה מבוררים ומחוזקים, דורשים צדק ואמת ונותנים אמון במערכות, גם אם לעיתים הן לא פועלות כפי שאנחנו היינו רוצים. חשוב שנזכור שחוץ מאתנו יש כאן עוד כמה אנשים וגם להם יש מה לומר באותה דרך ארוכה, שעם הנצח אמנם לא מפחד ממנה, הוא רק מידי פעם שוכח שאת האורך לא תמיד אנחנו קובעים.  

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
יוני (אורח) הגיב ביום חמישי 24.12.15

את שואלת שאלות אך פוחדת לתת את התשובות. הציבור שלכם כבר התדרדר לטירוף שאותו יהיה לכם מאד קשה לעצור.
בחרתם הנהגה של קיצוניים בנט ואריאל פעם היה לכם את יהלום ואורלב
על כזה פוסט את תתויגי כשמאלנית אם גם היית נותנת תשובות היית הופכת לשונאת ישרא ל ואויבת העם.

הגב
יעל (אורח) הגיב ביום חמישי 24.12.15

כל כך כל כך צודקת!
תודה רבה על המילים השפויות!
אל ירפו ידיך.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 24.12.15

כל מילה בסלע

הגב
רומם סרנגה (אורח) הגיב ביום שישי 25.12.15

שמעתי את הראיון איתך ברשת ב. מאד התרשמתי. הנה שאלה שאני מתפלא שלא נשאלת: מה מותר הנער היהודי מן הנער הערבי, שאת הערבי מותר לחקור ולענות ולהוציא הודאות בכוח, ואת היהודי אסור? הרי אף אחד מאיתנו לא פקפק בשבכ כל עוד הוא חקר ערבים. הבאת את הדוגמה של רומן זדורוב ועמוס ברנס. האם היית מביאה גם דוגמא של טרוריסט ערבי? או שבכל זאת יש הבדל, לדעתך?

הגב
ענת קינן (אורח) הגיב ביום שישי 1.1.16

כל הכבוד לך. מילים כדורבנות. השאלות שאת מעלה הן אכן שאלות קשות אבל מוכרחים לשאול אותן. הערעור על אושיות המדינה מסוכן ביותר ועלול להוביל לאנרכיה שתפגע בכולנו. כדאי לעצור ולחשוב לרגע לאן מובילה קבוצה קטנה של קיצוניים שאני בטוחה שרוב האנשים אינה מזדהה אתם.

הגב