כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום שלישי 29.12.15 1 תגובות לפוסט 7799 צפיות

נוסעת לא יודעת לאן...

אין לפוסט הזה פואנטה או אמירה מיוחדת. רק קצת חוויות שאין בהרבה מקומות...

כמעט חצות, חוזרת מיום עבודה ארוך בתל אביב. הגעתי לעיר ברכבת בגלל הפקקים של הבוקר. הרכב מחכה לי בתחנה בצומת ירקון. רגע לפני שאני עולה על כביש 5 בדהרה הביתה אני עוצרת לטרמפיסטים בתחנה. עומדים שם שניים. היא לא עולה, הוא כן עולה, לכיוון אריאל. מצוין. בדרך הוא מספר על הגבעה עליה הם גרים, על העניינים המוניציפאלים ועל נתוני הקליטה מול נתוני הנשירה. תמיד מגיעים למישהו שמכירים. יורד בצומת שלפני אריאל, איש מבוגר בעל זקן מכסיף ונער צעיר רצים לקראתי. לרגע עולה החשש, אבל החיוך שמפציע על פניהם כשאני אומרת בפשטות "ליקיר" מפיג הכל. הם עולים בהוקרת תודה ואחרי כמה שאלות מסתבר שהוא התפלל בראש העין בבית הכנסת שסבא דוד שלי הקים (כן, יש לי חצי ממוצא תימני לגמרי...). כשהם יוצאים מהרכב, הוא בוחן אותי לרגע ואומר בחביבות, את ממש דומה לסבתא שרה שלך". רגע של נחת וגעגועים לסבתא וסבא, ככה באמצע הלילה. חוויה לא צפויה.

ויש גם רגעים אחרים. של פחד. רגעים שבהם אני לא עוצרת. נוסעת עם הילדים בכביש המהמם של הוואדי ובתחנה באמצע שומקום עומד איש צעיר בלבוש חרדי. בטח הוא רק צריך לעמנואל. לא עוצרת. אומרת לו בליבי 'ממש ממש ממש מתנצלת. לא עצרתי לך בתחנה. אני עם הילדים באוטו ולמרות שיש מקום, אתה גבר בתחנה רחוקה בשומרון ואני לא לקחת סיכונים מיותרים'. האם זה באמת סיכון? לא יודעת...

טרמפים הם עניין שבשגרה, אפילי ילדים צעירים עומדים בתחנות ההסעה. למה? פשוט כי זה ממש נוח.

כמעט ואין תחבורה ציבורית שיוצאת ונכנסת לישוב שלנו, אבל יש הרבה אנשים שיוצאים ונכנסים עם מקומות פנויים ברכב וזה עובד טוב לכולם.

לכאורה, באוטופיה.

אבל אנחנו בשומרון, יש פה סכנות, מפגעים, רוצחים, חוטפים. ולפעמים זה משהו מאוד אנושי שסתם בא לי לנסוע בבוקר לבד עם המוסיקה והמחשבות או לנהל שיחת טלפון חשובה בלי אוזניים נוספות.

אז מה לעשות? לעצור או לא? מגיל 20, עוד מאז שהיתה לי פיאט אונו קטנה ומקרטעת, עוד לפני שגרתי בשומרון, עצרתי לחיילים, תושבים ועוברי אורח בכל שעה ביום. באמת בכל שעה. זה חלק מהאינסטינקטים שלי. לחפש אותם. לקחת עד הבית אם אפשר.

זוכרת יום מקסים בחורף שעבר, נסיעה נעימה בבקעת הירדן בואכה בית שאן, אישה מבוגרת עם סלים בתחנה. עד דלת ביתה הבאתי אותה. או לילה אחד שחזרתי מהרצאה בישוב רחוק ונער עמד בצומת קסם. מה נראה לכם? שלא לקחתי אותו עד הבית בישוב השכן? להשאיר אותו בצומת באמצע הדרך בשתיים בלילה זו לא אופציה.

אז אפשר לצקצק בלשון ולהגיד "איפה ההורים של אותו נער", אבל אני לא שופטת, לא יודעת למה הוא נקלע לצומת בשתיים בלילה או מי ההורים שלו. פשוט אוספת ומסיעה.

וחיילים? נכון, אסור להם לנסוע בטרמפים, אבל אני יודעת שמי שעומד בצומת מכוון לבסיס שממש בכניסה לישוב שלי, אז למה לתת לו להתייבש בשמש או להרטב בגשם כשאני יודעת שהאוטובוס הבא עובר שם רק עוד שעתיים... קורצים בחיוך ועולים. מורידה אותם כמה מטרים מתחת לשער שלא יראו איך הגיעו. אבסורד.

והילדים שלי? אז מתוך הישוב אין בעיה, כי אלה רק אנשים מהישוב. ובחוץ? אני לא מרשה לנסוע בטרמפים, דואגת תמיד שהרב-קו יהיה מוטען. אבל יש ימים כאלה שאני לא בבית ואין מי שיאסוף מהצומת הקרוב, ואז בדחילו ורחימו אני מזהירה - "רק עם מישהו מהישוב", "רק אם יש ג'יפ עם חיילים בצומת אני מרשה לעמוד", אחרת אפשר להמשיך לעיר הקרובה ולחכות לי שם... ומה קורה כשאני לא יודעת? לא יודעת...

זו דילמה ענקית, כי מצד אחד טרמפים זה אחלה, ואפילו די מרגש שמישהו יצר 'גמ"ח שלטים' ליד המחסום וכל אחד יכול לקחת בהשאלה שלט עם כיתוב שמציין את נקודת היעד שלו, כדי שאנשים יוכלו לעצור באופן ממוקד. ומצד שני, לא יודעת מה מצד שני... רק יודעת שכמעט כל יום, אני זוכה לנוסעים נוספים ברכב וזה מרתק, מעניין, לפעמים קצת מסריח, מרעיש ומשתיק, נעים וצבעוני... אבל בעיקר, ישראלי...

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
יעקב (אורח) הגיב ביום רביעי 30.12.15

כפי שכתבת
פוסט פשוט
של תיאור רגשות יומיומיים ובזה יופיו

הגב