מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין יום ראשון 3.1.16 1 תגובות לפוסט 6682 צפיות

השקט שאחרי הסערה

סופסוף חורף. חורף אמיתי שמרווה את הגינות האומללות אחרי שנת שמיטה ארוכה מדי... חורף שמכריח אותי לשלוף את כל גרבי הצמר, החולצות הטרמיות, מכנסי הפליז ושאר הפריטים מהארונות כי באמת באמת קר. קרררררר. כל חדר בבית מכיל כירבולית (יש לנו רק שלושה חדרים כך שזה לא קשה במיוחד), מתלה המעילים שלנו כבר לא עומד בעומס.

בזכות הנסיך בן השנתיים שלי, החורף ה-29 בחיי מרגיש כמו חורף ראשון, כי זה גם החורף הראשון שלו, החורף הראשון שבו הוא מבין מספיק את העולם בשביל לתמוה על התנהלותו.

"אוי יו יו!" הוא הזדעזע לראשונה, כשיצאנו מהבית והוא נחשף לגשם הראשון. הוא יודע כמה אמא מצטערת כשהרצפה נרטבת, אז מה עושים כשכל העולם רטוב?

"לסגור, לסגור!" הוא מתעקש לכבות את המזגן הרועש הזה שטורד את יכולת ההקשבה והריכוז שלו. לך תסביר לילד שאי אפשר, קר, ושהקופסא הרועשת הזו היא מצילת חיים, לא פחות.

"עוד פעם בום!" הוא דורש, אחרי שהרעם הראשון מתגלגל, ומבחינתו ברור שאמא שלו היא שמושכת בחוטי ההפעלה של העולם, אז למה שלא תסדר לו עוד כמה בומים כאלה.

חורף הוא תקופה מדכאת, כך טוענים לא מעט אנשים. תקופה של הסתגרות, התנזרות חברתית, של חוסר חשק. אבל בעיניי החורף דווקא מביא אופטימיות, מזין את הנפש ואת הגוף. הקור מאלץ אותי להתחמם מבפנים - במבחר אינסופי של מרקים, דייסות קוואקר, חליטות תה משוק מחנה יהודה שבהם אנחנו מצטיידים כל חורף מחדש. הגשם מאלץ אותי לנסוע לאט, לא למהר, לצאת מוקדם יותר מהבית. הגשם גורם לערוצי הרדיו לשים מוזיקה חורפית נעימה. הגשם מוציא ממני יכולות שטרם נדרשו ממני, למצוא דרכים יצירתיות להעביר את הזמן בבית עם הילד, יום אחרי יום.

אבל עוד משהו משמעותי שהבנתי רק השבוע, הוא שמערכות חורף קיצוניות גורמות לנו להפוך למדינה נורמלית ליום אחד, למדינה ככל המדינות. חברה יקרה שלי שעלתה לארץ לפני כמעט עשור, אמרה שאחד הדברים שעדיין מאוד קשים בעיניה בארץ הוא שהשיח כל הזמן כבד. פוליטי, אינטנסיבי, הרה גורל, שטוף בטרור וסכסוך ופערי ימין שמאל ואשכנזים ספרדים ומה לא. כשנמצאים בחו"ל הפער עוד יותר מורגש, השיחות שם יותר קלילות, מאווררות, לא תמיד אך לרוב. אפשר לנהל שיחות שמסתכמות במזג האוויר, ונבחרת הבייסבול המקומית, ולהקת הרוק שמגיעה לעיר. אני זוכרת ארוחת שבת כזו באוסטרליה, שבה רק רציתי לברוח ולחזור לארץ. דיברנו על גלישה, וספורט, ומוזיקה, אבל לא היה שום נושא משמעותי, "מהותי". הרגשתי שהשיחה שטחית, כל כך לא רגילה הייתי ששולחן שבת יכול להתנהל ללא שום שיח פוליטי. היום אני מבינה שבשיח האקטואלי הזה, שאנחנו כל כך רגילים אליו, יש משהו מאוד מכביד. המהות או הרוח, שהיא יצור חופשי, נכבלת בשלשלאות של עימותים, אי הסכמות, סכסוכים.

פעם חשבתי שמספיק יהיה להחליף אזור חיוג, להמיר את הבית בהרי השומרון לבית בהרי הגליל, והמהות הרוחנית תוכל להשתחרר מכבליה המכבידים, ואני אוכל לברוח קצת מהסכסוך. היום אני מבינה כי אי אפשר לברוח מהמציאות הארץ ישראלית. לא בגולן, לא באילת. צריך לחיות אותה, לריב אותה, להתנצח איתה, לשפר אותה. ומידי פעם להתפלל להפוגות קטנות, כדי לחדש את המצברים.

ולכן, כשהשבוע התחילו להישלח כל הודעות ה"תתכוננו-לסופה-שאולי-תבוא-ואולי-לא", אני מודה ששמחתי. הגשמים והשלגים, סליחה על הקיטש, שוטפים קצת את הכבדות. התחושה הפנימית שלי אומרת שיש סיכוי טוב שבימים גשומים אפילו המחבלים נשארים בבית.... הגשם נופל על כולם, לא מבחין בין ימין ושמאל, ולא בין יהודים למוסלמים. השלג עוטף את כולם באותה שכבה לבנה קסומה ומטשטש את העימות ולו לכמה שעות. זה נכון שגם בימים מושלגים יישובי גב ההר - יהודה ושומרון - נוטים לככב בדיווחי השלגים, אך לשם שינוי כלל לא מדובר בהתבלטות פוליטית. פסגות יהודה ושומרון בימים מושלגים הופכים לאסטרטגים במיוחד עבור חובבי הסקי של גוש דן, וליום אחד מושלג אנחנו הופכים לחבל ארץ רגיל, שפוי...

ולכן אני מוצאת את עצמי במשך כל החורף, נושאת תפילות קטנות כדי שייפתחו עלינו השמיים. אם נזכה להפוגות תודות למזג האוויר, נוכל ליהנות ולו לרגע קצר מחדשות הרבה יותר רגועות. מדיווחי שטפונות והפסקות חשמל, ושיחות על מזג האויר. מתמונות חורפיות שצילם יוסי אחד מחדרה ויובל אחר במצפה רמון. וכל החורף אני מחכה לרגע שהפייסבוק יתרוקן מהתנגחויות והצהרות והאשמות ויתמלא בתמונות של אנשי שלג ונופים צחורים ולבנים.

נדמה שהסערה המתוכננת, הסופה הצפויה, פסחה מעלינו בסוף השבוע האחרון, אבל סערה אחרת הגיעה, סערה של פיגוע רצחני בתל אביב. וככה,  ממש כמה דקות לפני שאני מפרסמת את המילים האלה, הגשם האופטימי שלי הופך ברגע אחד לגשם של כאב וצער, לשמיים שבוכים עם המשפחות השכולות. 

אני כואבת בלב את כאבן של האמהות, חושבת על זכרונות החורף שלהן מהילד שגדל וגדל ולא יגדל יותר. אני מחכה לסוף היום שאוכל לחזור הביתה ולחבק את הילד הקטן שהשארתי בבית, ומתפללת שעם או בלי הגשם, נזכה כבר לקצת שקט, אחרי הסערה.

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
1 תגובות לפוסט זה
שירה (אורח) הגיב ביום שלישי 5.1.16

כל כך מדויק ואמיתי - הקור בחוץ מכריח אותי להתחמם מבפנים.
מתאים לי גם לעכשיו - העייפות מכריחה אותי להתחזק מבפנים. הופך את ההתמודדות ואת הגבורה למשהו ספונטני יותר עבורי, למשהו הכרחי.
וגם מרקים וגם חליטות מהשוק הם פתרונות אהובים

הגב