חני כהן זדה
חני כהן זדה תושבת טלמון, נשואה לבני ואם לשבעה בנים, ציירת ואומנית יום רביעי 6.1.16 4 תגובות לפוסט 7809 צפיות

רעידות משנה

אני משתתפת בתערוכת אמנות מיוחדת.

התערוכה הזאת מיוחדת, כיוון שיש בה שיתוף פעולה בין שתי תפיסות עולם הופכיות.

את תוכן התערוכה מביאות אמניות דתיות וימניות ברובן.

את הבית, מביאה הגלריה לאמנות בקיבוץ בארי.

לפני עשר שנים אנחנו יצאנו להפגין בכל דרך כדי לעצור את ההתנתקות.

לפני עשר שנים תושבי הקיבוץ יצאו להפגין בעדה.

האם החיבור הזה אפשרי?

פגישתנו הראשונה התקיימה בירושלים. אנחנו, אמניות בנות המגזר הדתי החברות בעמותת 'סטודיו משלך' עם שתי יוזמות המפגש, ציפי מזרחי - מנהלת העמותה, ורעיה ברוקנטל - אמנית בכירה מלווה; ואוצרות הגלריה, זיוה ילין וסופי ברזון-מאקי.

אנחנו היינו זהירות וקצת מבולבלות. רצינו למצוא חן אך רצינו גם לזעוק. זיוה וסופי לא הבינו מה הבעיה. זה שדה אמנותי, נכון? אז כאן המקום לצעוק בנות, תגידו כל מה שיש לכן לומר! זה חומר הגלם של האמנות הטובה!

ולנו קשה לצעוק, אנחנו פשוט פוחדות שמישהו ישמע. מישהו ישמע ויעקם פרצוף. מישהו ישמע וידביק עלינו בדבק-בלתי-הפיך תווית של "ימנית קיצונית" וזהו, הלכה הקריירה האמנותית.

מצד שני, בשביל מה לעשות אמנות אם לא כדי לתקשר דרכה? אמן, במהותו, הוא מי שלוקח סיכונים ומשלם מחירים. זה חלק מהגדרת המילה "אמן". בלי לקיחת סיכון, בלי להסכים לעשות טעויות, אמנות לא יכולה להתפתח, להתקיים.

נקרענו לכאן ולכאן ולבסוף הכרענו. אנחנו גם שליחות ציבור. אנחנו כואבות את אותו הכאב וכמהות לאותה גאולה. ויש מולנו שתי אוצרות קשובות, סקרניות ומעודדות אותנו שלא לפחד, להגיד!

במפגשנו השני זיוה וסופי אירחו אותנו בקיבוץ. הגענו לגלריה. נפגשנו עם ותיק הקיבוץ ושמענו ממנו שיחה היסטורית, במוזאון הקיבוץ. ספגנו את אווירת הימים ההם, החלוציות, ההקרבה, קשיי היומיום לעומת הצמיחה המופלאה והפורחת שנגלתה לעינינו בסיור.

הבנו שרב הדמיון על השוני בינינו.

ממפגשים אלה חזרתי מהורהרת לחלל היצירה הפרטי שלי. פתחתי את הדלת האטומה שסגרתי לפני עשור והנחתי לקולות ורגשות העבר לנשוב בליבי בסערה.

הקשבתי. נאלמתי. חוויתי וטולטלתי.

בזמן ההתנתקות גרתי בהתנחלות טלמון שבמטה בנימין. הייתי עם תינוק קטן, אחרי לידה, ובעלי וילדיי הגדולים נסעו לגוש קטיף ולכפר מימון. חוויתי את ההתנתקות מביתי הבטוח והמוגן אך לא הרגשתי מוגנת כלל.

חשתי הזדהות גדולה עם המפונים כיוון שגם ביתי ממוקם מעבר לקו הירוק, באזור שאין הסכמה לגביו בחברה הישראלית. 

כשהגיעו תמונות מהפינוי ראיתי בעיני רוחי את משפחתי באותה סיטואציה. כשהמפונים סרבו לעזוב ופונו בכוח הרגשתי את הכוח מופנה כלפיי. כשנאלצו לארוז בחופזה את תכולת ביתם במכולות עברתי על תכולת ביתי ותהיתי מה הייתי אורזת. ואיך. 

הרגשתי שעברתי את ההתנתקות על בשרי למרות שלא הייתי שם פיזית. 

הכנתי שתי עבודות לתערוכה, המדברות על שתי גישות שונות לחוויית ההתנתקות. 

חני כהן זדה. אבן מאוסה.

בעבודה אחת - "אבן מאוסה" - ציירתי בלוק בניין שבור, שחווה הריסה, והוא מתעתד לשמש לבניין הבית החדש. בעבודה הזאת התחברתי לרצון לצמוח מתוך משבר, גם אם המשבר קשה וכואב מאוד. התכתבתי עם הפסוק מתהילים (קיח' כב') "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".

בעבודה השנייה התייחסתי לחוויית הפינוי כתחושה של כפייה חסרת רחמים.

ההכרח לפנות את הבית בכוח, לארוז חפצים בדם-לבך ולהשאיר את הבית האהוב ריק ושבור מאחור. 

קראתי לעבודה ״פינוי״.

פינוי, אותה מילה נקיה שהחליפה את המילה ״גירוש״.

המפונים הרגישו מגורשים. אני הרגשתי מגורשת. ולכן המילה ״פינוי״ התקשרה לי אסוציאטיבית עם פינוי זבל, סילוק של משהו מאוס מהבית.

ציירתי בית חלול על חוף ים ולידו שקית זבל כתומה, מלאה בחפצי בית, שממנה דולף זרזיף של טיפות דם.

הרגשתי שזו עבודה קשה שנותנת אגרוף בבטן, ואפילו היה לי "לא נעים" לצייר אותה. אך הפינוי היה מקרה קיצוני שדורש מענה קיצוני, והיה לי חשוב להיות כנה ונאמנה לתחושותיי.

חני כהן זדה. פינוי.

לקראת התערוכה שוחחתי עם חברותיי על תחושותיהן שלהן.

יוליה ארונסון סיפרה לי שחשה "כמו חייזרית". בזמן ההתנתקות הייתה סטודנטית. בעוד היא חווה כאב ועוול בגלל הפינוי היו חבריה אדישים ואפילו עוינים. לא הבינו בכלל מה היא רוצה, ועל מה היא מדברת. "איזה עוול? כולה עוזבים בית. משלמים להם כסף טוב". היא חשה כאילו היא וחבריה חיים בשני עולמות שונים.

רננה שלמון לעומתה הגיעה לגוש קטיף בתקופה שלפני ההתנתקות, כדי לעזור למתיישבים במאבקם. תפקידה היה להיות אחראית על ארגון 'סעודת הודיה' עם ביטול צו הגירוש... רננה עזבה את הגוש בתסכול שבוע לפני ביצוע הפינוי. היא לא יכלה לשאת את האמונה והתמימות של התושבים. מבחינתה, הם עוצמים עיניים למתרחש ולא מחוברים למציאות. לרננה הפריע גם קיומם של 'ועדות קבלה' ביישובים. היא חשה שבעטיים נותרו היישובים קטנים, אליטיסטיים ומעוטי אוכלוסין. רננה האמינה שזה מה שגרם לתחושת ה"אחר" בקרב שאר תושבי מדינת ישראל, והקל על ביצוע פקודת הגירוש.

רננה שלמון. ללא כותרת.

חברותיי העלו נקודות נוספות, רעידות נוספות, שרק הבהירו לי כמה עמוק ורחב המשבר. כמה עוד יש לדבר, לאוורר, לספר. וכמה שגויה היא השתיקה וההתאפקות. הטראומה עוד קיימת, עוד מרעידה אותנו ומבקשת שנתייחס.

ולכן התערוכה הזאת כל כך חשובה. היא שיח של כאב, בזירה של הקשבה.

כאמנית שמשתתפת בתערוכה, אני מתרגשת מהחיבור בינינו לבין גלריית בארי.

אני מרגישה שמ'הצד השני' נפתח לב שרוצה להקשיב לכאבי, והקשב הזה נותן לי מקום. גם פיזי, בשטח הגלריה, אך גם רוחני – בלב ובנשמה.

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
צורית (אורח) הגיב ביום חמישי 7.1.16

וואו!! ממש וואו!! איזה ציורים חזקים! מוחשיים ומעבירים את ההרגשה הנוראית המודחקת הזאת. יש בזה ממש גאונות

הגב
תודה רבה צורית (אורח) הגיב ביום חמישי 7.1.16 הגב
שמואל יריב, ענתות (אורח) הגיב ביום חמישי 7.1.16

לחני. הרעיון לתערוכה המשותפת הוא גדול. למרות חלוף למעלה מעשר שנים, אצל רוב יוצאי גוש קטיף הפצע של ההתנתקות לא הגליד. חשוב שהשבר הזה יהיה בתודעה של כל הישראלים. אני, מטעמי בריאות לא הצלחתי להיות בגוש קטיף בזמן ההכנות להתנתקות. כחצי שנה לאחרי ההתנתקות יצא לי להכיר נער ממגורשי הגוש. הכרנו כשהוא היה בן ארבע-עשרה ובמשך שלוש שנים וחצי היינו נפגשים פעמיים או ארבע פעמים בחודש, ולמרות פער גילים נוצרה בינינו ידידות מיוחדת והוא שפך את ליבו בפני. עקבתי אחרי ההתדרדרות הלאומית, הדתית והמוסרית שלו. לאחר שסיים את בחינות הבגרות הוא ירד לאמריקה, משם הגיעה משפחתו. מאז נותק הקשר בינינו. מאחר ואהבתי אותו, ניסיתי להחיות את דמותו בספר שקראתי לו "כשנשים אוהבות..." . את מתארת בפוסט שלך אפשרויות שאנחנו המתנחלים בבנימין נצטרך גם כן לנטוש את בתינו. אם חס וחלילה דבר כזה יקרה, אני רואה את ההתדרדרות של בני הנוער שלנו שיחוו את הגירוש מבתיהם. אני מאמין שהתערוכה שבה אתן משתתפות תתרום לשמירה על אחדות והערכים של עם ישראל. אם ניתן, הייתי מציע שתערוכה הזו תנדוד בישובים השונים של בנימין. בהצלחה!

הגב
חני (אורח) הגיב ביום ראשון 10.1.16

תודה על תגובתך שמואל. אני מסכימה איתך מאוד. ובאשר להצעתך, בהחלט אציע אותו לשאר האמניות. אולי נצליח לעשות סבב כזה.

הגב