דודאית רקנטי
דודאית רקנטי סטודנטית לצילום ותקשורת במכללת הדסה, תושבת טלמון יום חמישי 14.1.16 4 תגובות לפוסט 7291 צפיות

תן לי שקט

מצאתי את השקט שלי היום. מצאתי אותו בתוך אספלט, רקיעות רגליים ורעש שהצרצרים השמיעו ממש בזמן שהשקט מצא את עצמו בתוכי.

וזה לא שלא שקט לי במהלך היום. אני בחופש, וכל החברות שלי לא, ועוד לא ממש החלטתי שהגיע הזמן למצוא עבודה. ועל כן שקט יש לי בשפע. שקט מול המחשב, ושקט מול הספר, ומול הפלאפון. אבל השקטים האלה. השקטים האלה, הם עושים כאב ראש. ומכאיבים גם בגב והרגליים שוכחות איך ללכת.

אז היום, למרות שאני שונאת את זה בכל ליבי, הלכתי למצוא שקט במקום בו אנשים מוצאים דרך להוריד את הבטן ולחזק את השרירים. החלטתי לחכות איתו עד שיחשיך, כדי למנוע מצב שבו אנשים שאני מכירה יזכו לראות בחרפתי, מנסה לנשום אך מוצאת רק דרכים להתנשף, אדומה ממאמץ לאחר עשרה צעדים בלבד. חרפה שנגרמת רק מעצלנות ומשיעורי ספורט שהשאירו טעם רע בתיכון.

אז לאחר שהחשיך, ועוד כמה שעות, יצאתי למצוא את השקט. מודה שבליבי האמיץ, זה שאינו ירא לעולם, זה שלא מפחד אפילו לא בעלייה המאיימת בדרך ליישוב, היו חששות. שפתאום חושך, ואם לא יהיו אנשים על השביל, ואם אף אחד לא ישמע אותי צורחת. אבל שכנעתי את עצמי שאלה תירוצים בלבד ואחרי שבועיים של רביצה הגיע הזמן לעשות מעשה.

מצאתי את השקט שלי מהר יותר ממה שחשבתי. הוא נמצא בזוג שפסע מולי ובשני החיילים שהתחילו לרוץ איתי וכשאני סיימתי התחילו את השביל בפעם השלישית, כאשר אחד מעודד את השני. מצאתי אותו בדייט שהיה על הספסל בדרך, בחושך, ואצל אמא עם שתי בנות במין "זמן איכות". הוא היה גם בבעל שמנסה להסביר לאשתו איך בדיוק לרכב על האופניים, ובשתי חברות שהגיעו מהיישוב שבצד השני של השביל, והכל בשקט בשקט, כדי לא להעיר את הדממה. הדממה שיש רק בהרים שלי, ובחושך היפה שהם מביאים איתם. מצאתי אותו באוויר, שהיה רק שלי כשהייתי כמה דקות לבדי. שלי ושל המואזין מההר ממול. אשר למרות שזה יישמע מוזר, מצאתי גם בקולו משהו מנחם ומוכר.   
לפני שלוש שנים, כשיצאתי לשרת את המדינה מחוץ לבית, היה בי כעס על ההורים (אל תגלו להם) על שגידלו אותי ביישוב הזה, שבו אני יודעת ומכירה רק דרך אחת; על דרך חיים שבה אין לי אפשרות לבחור אם ליטול ידיים, שבה לא אמרו לי "נסי הכל ותחליטי מה שמתאים לך". העולם החילוני לא קרץ לי, אך הרגשתי שפספסתי משהו בהחלטות שלי לגבי עצמי.

שאלתי את עצמי האם כל אחד שיוצא מהיישוב מרגיש ככה? האם באמת ההחלטות האלה הן לא שלי? היה בי רעש, והיה בי בלגאן והיה בי גם כעס.

אני לא אוהבת את המילה תהליך וגם לא מאמינה בה, אני כן מאמינה במה שהזמן מביא עמו. יודעת שהזמן שיחק לטובה אצלי. ואם נדבר כמו המורה שלי לספרות, נקודת המפנה הייתה ממש באותה נקודה שגרמה לסלילת השביל בו מצאתי את השקט היום. אנחנו יוצאים לעולם הגדול, אנחנו חושבים שאנחנו מפספסים, שאנחנו לא יודעים, שבטח לא נוכל להתמודד אם יגרמו לנו. אנחנו נמצאים בתוך רעש, כאב ראש שכזה, שגורם לפעמים לפחד. ואז יום אחד אנחנו עולים בעלייה לישוב, והנוף. הנוף הזה. הוא נוף של בית. והשביל ונעלי הספורט והמנורות המאירות לפעמים ולפעמים לא. הם עוזרים למצוא את השקט הזה.

והוא לא מטאפורי. הוא באמת שקט שיקטי כזה. שקט שיש רק בין ההרים. מצאתי את השקט שחשבתי שאיבדתי פעם. מצאתי אותו במהלך השנה, אבל גיליתי אותו שוב היום. שקט של צרצרים, מואזין ואנשים שמהנהנים לעברי ערב טוב, לא יודעים אם אני רוצה שיפריעו לי או שמתאים לא להיות מנומסים בו.

שקט של שביל ואספלט ורעשים של צעדים.

שקט כזה. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 14.1.16

מקסים דודאית. תודה!

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום חמישי 14.1.16

יש יותר מדהים מזה? את פשוט נסיכה!

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום שני 18.1.16

לדודאית, כמובן שההתלבטויות שלך בקשר לחינוך שקיבלת מהורייך, שלא איפשרו לך להכיר את כל הזרמים השונים שמפעילים את עולמנו, יש בהן בגרות רוחנית ונפשית. את הצלחת לבטא את הרהורייך בשפה וסגנון ספרותיים יפים. הרשימה שלך היא שיר יפה ועמוק. עלייך לנצל את הכישרון הספרותי שלך. ותמשיכי ליהנות מן החיים וגם מפעילות גופנית.

הגב
דודאית רקנטי
דודאית רקנטי הגיב ביום רביעי 27.1.16

שמואל, תודה רבה רבה!
שימחת אותי מאוד עם המילים שלך. מעריכה כל אחת מהן. דודאית

הגב