כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 38, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' יום שני 18.1.16 2 תגובות לפוסט 7674 צפיות

עוד יום של חול וצל

השעון מצלצל כרגיל

חמש וחצי בבוקר. הרוטינה של 'מודה אני', להפעיל חימום במקלחת, להוציא את הכלבה, לעבור על החדשות בחושך, להתקלח, להתלבש, להעיר את הילדים, לצאת לעבודה... רוטינה שבחרתי, משמחת אותי בכל בוקר מחדש... והבוקר, כמו עוד כמה בקרים שמגיחים מהאפלה מידי פעם – אני לא יכולה לעשות הכל כרגיל, קשה לי!

את החדשות שמעתי בדרך חזרה אתמול בערב. אני לא שומעת חדשות בדרך כלל, מקפידה להנמיך את הווליום כבר בתשדירים שלפני החדשות בגלגלצ וליהנות רק מהמוסיקה. גם טלוויזיה ועיתונים אין בבית. לתפיסתי, אשמע על הדברים החשובים בכל מקרה ואין צורך לקבל את האינפורמציה בלופים של כאב. הפעם, חלמתי קצת בפקקים ולא הספקתי והידיעה פתחה את המהדורה של שש בערב. הגעתי הביתה לפנים צוהלות של צעיר בניי שחיכה על המדרכה וברקע יהודה גליק בוכה על הרצח של שכנתו דפנה מאיר. נקרעתי בין הרצון להמשיך לשבת באוטו ולהתאבל, לעכל, להקשיב לייסורים שעוברים על תושבי עתניאל הנצורים בבתיהם, לבין לצאת לחבק את הבן המתוק שחימם לעצמו אורחת צהריים בפעם הראשונה והיה כל כך גאה שגם הכין שיעורי בית והתארגן בזמן למסיבת יום ההולדת שאליה הוזמן.

החיים האלה קורעים. המטוטלת ממשיכה לצבור תאוצה והגבהים משני עבריה עולים לגבהים שלא דמיינתי. הכאב והשמחה מרקיעים שחקים משנה לשנה באותן עוצמות. הזיה. המעגלים נסגרים ונפתחים. לא הכרתי אישית, כן הכרתי אישית, זה כבר לא משנה. הכאב עצום. בלתי נתפס. בעיקר לנוכח העובדה שזה תלוי רק בנו. שאפשר שיהיה פה שקט בארץ הזאת. זה כבר קרה. אמנם לפרקים, אבל זה קרה. אזלת היד האישית שלי מתסכלת.

והבוקר, אני מגיעה למשרד כאילו כלום לא קרה כי קצת נמאס להיות המתנחלת עם הפרצוף הארוך שמבאסת את הקפה של הבוקר, כי ממילא יש עבודה לעשות ואני לא יכולה להחזיר את דפנה לילדיה. אני רק יודעת שהפחד מתגנב ללב שלי הרבה יותר בחודשים האחרונים, שהנסיעות אל היישוב וממנו מלאות באשליה שכנראה תתפוצץ יום אחד. שכשהילדים משחקים בחוץ, אני חרדה עד לשובם. שכשדופקים בדלת אני בלחץ נוראי ושואלת מי זה לפני שאני פותחת. החורף הזה מפחיד יותר מאחרים. לא הרגשתי ככה מאז שעברנו לגור פה לפני כמעט שש-עשרה שנים. התעוזה של הערבים מפחידה אותי. ה'גל' הנוכחי צפוף ומחניק ובלתי נסבל. פעם כשהיה פיגוע ידענו שיהיה קצת שקט אחריו. בחורף הזה זה נמשך ונמשך ללא הפסקה.

המטוטלת ממשיכה ומשהו שמח מגיע ואני נקרעת עוד קצת. איך אפשר להמשיך ככה? איך אפשר להתנתק ולחיות חיים מלאים כשכל-כך הרבה חברים נרצחו על לא עוול בכפם? מה עוד אני יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב? לא יודעת. אין לי תשובות. רק ממשיכה לעשות עוד קצת טוב בעולם כדי לא להיות כאן לשווא, כדי להאיר עוד פינה אל מול האפלה הגוברת. הילדים מאירים לי את הדרך, האהבה הענקית מאירה לי את הדרך, והידיעה שחדוות ההתקדמות תמיד מנצחת את האופל דוחפת אותי קדימה.

אז היום אני אתמקד בצעד הבא, לא מתוך השפלה, לא כאוד מוצל מאש, אלא מלאת גאווה על היותי יהודיה במדינה ישראל, בארץ ישראל בתוך עם ישראל. וגם אם מישהו חושב אחרת, אני מאמינה גדולה בעשייה המרפאת ואף אחד לא יעצור אותי.

לוקחת איתי לעשייה הזאת (בכל יום מחדש) את יעל ונעמה החסרות הפרטיות שלי ואיתן את כל הנשים מעם ישראל שנטבחו סתם ככה באמצע שגרת חיים מבורכת אליהן הצטרפה אתמול בקדושתה גם דפנה מאיר שמאירה שם באור יקרות, ומבטיחה להמשיך לנוע בכל הכוח כדי להצדיק את קיומי... 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
גדי, תל אביב (אורח) הגיב ביום שני 18.1.16

את כותבת מדהים.
תודה על המילים המחזקות.

הגב
דפנה כהן (אורח) הגיב ביום שלישי 19.1.16

כרמי -מדויקת כרגיל ... חיבוק !

הגב