אורנית עצר
אורנית עצר בת 34, נשואה לרפי ואמא לשלושה ילדים. מתנחלת מלידה – היום מתנחלת בפסגות שבבנימין. עורכת חדשות בערוץ 7 ומנהלת אתר האינטרנט של המועצה האזורית מטה בנימין. יום חמישי 21.1.16 2 תגובות לפוסט 7773 צפיות

ולא לפחד מהפחד

הייתי כלה צעירה ביישוב עמונה כשמחבל חדר לבית משפחת גביש באלון מורה ורצח ארבעה מבני המשפחה, ההורים דוד ורחל, הבן אברהם והסב יצחק קנר.  זה היה במוצאי חג הפסח תשס"ב ומאז התחלתי לנעול את הקרוואן כשבעלי לא היה בבית. לא עניתי לדפיקות בדלת אם לא ידעתי שמישהו שאני מכירה אמור לבוא. הפחד חלחל עמוק. באותה שנה היו פיגועים רבים ולא פחדתי להסתובב ברחובות בירושלים ולאכול פיצה גם אחרי הפיגוע בסבארו. לא פחדתי גם כשפעם אחת, בביס האחרון של הפיצה, פיצוץ עז הרעיד את העיר ופיגוע תופת נוסף התרחש בכיכר ציון.

המשכתי לבוא למרכז העיר ולנהל את חיי כרגיל מתוך מחשבה שאיני רוצה שהטרור ינצח אותנו. אך הפיגוע בבית משפחת גביש ערער את ביטחוני – מחבל בתוך הבית? עם זה לא הצלחתי להתמודד.

הזמן עבר, המשכתי לנעול, ופיגוע נוסף חיזק את החששות. בי' בתמוז של אותה שנה חדרו מחבלים לבית משפחת שבו באיתמר, רצחו את אם המשפחה רחל ואת שלושת בניה: נריה, צביקה ואבישי. ילדים נוספים נפצעו קשה. יוסף טויטו שהוקפץ למקום עם כיתת הכוננות נהרג בקרב עם המחבלים.

 

 

השנים עברו, ילדתי את בני ואת שתי בנותיי, אני כבר לא כלה צעירה לבד. אני נועלת את הבית בשעות הערב כשהולכים לישון, משתדלת לא לנעול בכל רגע משעות היום. מוצ"ש אחד לפני חמש שנים האסמסים הבהבו ברצף מחריד. מחבל רצח את בני משפחת פוגל באיתמר – ההורים אודי ורותי ושלושה מילדיהם יואב, אלעד והדס.

אני בכוונה מפרטת את הפיגועים ואת שמות בני המשפחה שנרצחו. הם לא עוזבים אותי, מהדהדים במוחי מידי ערב, כשאני ניגשת לדלת לנעול אותה. כשאני נכנסת למיטה בחשש וחושבת מה הרגיש הילד כשראה מחבל בביתו, מה הרגישה האמא שנאבקה עם המחבל בתוך ביתה כשילדיה כבר מוטלים ללא רוח חיים? האם ידעה שילדיה נפגעו?

הם לא עוזבים אותי למרות שאני מבקשת תניחו לי! אני חייבת לחיות את חיי בחופשיות ולא לחשוב על מחבלים לפני השינה. זה לא פשוט, אבל אם אנו רוצים לחיות איפה שאנו רוצים בארץ ישראל אין לתת לפחד להשתלט עלינו ואסור לחיות מאחורי מנעולים ותריסים מוגפים. אני הולכת לישון עם תפילה בפי – ריבונו של עולם שמור על ילדיי, על בעלי, עליי – אני עשיתי הכול, עכשיו תורך!

והשבוע שוב. אחר הצהרים הלכתי עם בנותיי לגן השעשועים ולמכולת, לאחר מכן הכנו את ארוחת הערב ואכלנו יחדיו. "היה פיגוע בעתניאל", אמרתי לבעלי. משפחה ממש כמונו אכלה ארוחת ערב בשמחה עם דלת לא נעולה, ממש כמונו. וברגע אחד שמחת הילדים של רגעים אחרונים של יום מוצלח לפני שהולכים לישון - נעלמה לתמיד. יחלוף זמן עד שקולות השמחה יישמעו שוב בבית הזה.

האם עתה אפסיק להסתובב ביישוב אחר הצהרים? האם אנעל את הדלת בכל רגע נתון? אני מקווה שלא.

לאחר ארוחת הערב החלטנו לקפוץ למרכז הקניות שער בנימין עם הבנות, הבן יצא לחוג. כשחזרנו מהקניות נעלנו את הדלת. מאוחר יותר נכנס בני היקר – למה נעול? עד שמצאתי את המפתח ופתחתי... לא עניתי. טרם עיבדתי במוחי את האירועים.

מהדורת החדשות נפתחה עם שמה של דפנה מאיר הי"ד והאירוע קיבל שם ופנים שכמו שאני מכירה את עצמי לא יעזבו אותי במהרה.

בעשר בלילה גיליתי שהדלת פתוחה כי בני היקר לא נעל אותה כשנכנס. הדבר התגלה בעקבות פוסט שקראתי בפייסבוק של אחד משכניי ליישוב, הוא כתב שאשתו בבית עם הילדים עם דלת נעולה ותריסים מוגפים כי ברמאללה שונאים אותנו בדיוק כמו בחברון.

שאלתי את בעלי – היום שונאים אותנו יותר מאתמול? מה השתנה היום? הדלת נעולה בכלל?

שמחתי למצוא אותה פתוחה, כך ידעתי שהפחד לא השתלט עליי הפעם.

שמעתי על משפחות שתרגלו את הילדים לפתוח את החגורות ולהוריד את הראש למטה אם אומרים להם כך במהלך נסיעה. המטרה – למנוע פגיעה במקרה של ירי. התחלחלתי. למה לעורר אצל ילדיי את האופציה שיירו עליהם בדרך? חשבתי, אולי זה רק אני, אבל שאלתי את בעלי – אתה חושב שצריך ללמד אותם לפתוח חגורות ולהוריד את הראש? הוא מיד ענה בלי להתבלבל – מה פתאום?

הטרור הוא אכזר ומכה בנו פעם אחר פעם. אני לא יכולה להציע שלא לנעול את הדלתות בלילה או שלא לפחד. אני מפחדת, אני מודה, אך משתדלת כל פעם עוד קצת להתחזק, עוד קצת לפחד פחות.

לנעול באופן שגרתי אך לא מבוהל. לנעול כמו כולם – לא יותר ולא פחות. לא להגיף את התריסים ולהפסיד את תמונת השקיעה מעל אל בירה. לא לזרוע פחד אצל ילדיי כדי שיידעו שהם יכולים ללכת בשמחה למכולת, לחבר או לחוג מבלי לחשוב על המחבל שאולי יפגוש אותם בדרך. שיידעו שהם יכולים תמיד להיכנס לרכב ולנסוע בשמחה לסבא וסבתא או לקניון. אולי עוד כמה שנים המציאות תגיע אליהם כמו שהגיעה אליי, אך בינתיים חבל להחמיץ את החיים, את החיוך, את הזיק בעיניים. כדי לגור בכל מקום שנרצה בארץ ישראל אנו חייבים לשמור על החופש שלנו. את זה לא ניתן למחבלים לקחת לנו.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
שמואל יריב, ענתות (אורח) הגיב ביום שני 25.1.16

אָבוֹת שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם / שמואל יריב

בֹּעַז שְׁבוֹ וּבְנוֹ הַבְּכוֹר יָרִיב עָמְדוּ אֶמֶשׁ חֲבוּקִים, בּוֹכִים, מְמָאֲנִים לְקַבֵּל אֶת הָאָסוֹן הַנּוֹרָא שֶׁנָּפַל עֲלֵיהֶם. מְחַבֵּל שֶׁחָדַר אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּשְׁפָּחָה בְּהִתְנַחֲלוּת אִיתָמָר שֶׁמִּדָּרוֹם לִשְׁכֶם, רָצַח אֶת הָאֵם רָחֵל שְׁבוֹ וּשְׁלוֹשָׁה מִשִּׁבְעַת יְלָדֶיהָ (מִתּוֹך הָעִתּוֹנוּת, 20.6.2002).

כּוֹכָבִים נִמּוֹקוּ בִּשְׁמֵי-שׁוֹמְרוֹן.
כַּחֲצוֹת-הַלַּיְלָה אַבָּא שָׁב הַבַּיְתָה
רוֹאֶה תֵּל שֶׁהָיָה בֵּית-מְגוּרָיו מִתְאַכֵּל בָּאֵשׁ
רוֹאֶה נַחְשׁוֹלֵי-גִּצִים שֶׁלָּעַד לֹא יַפְסִיקוּ לִלְחֹש
וְאֵין שָׁם דֶּלֶת לְסוֹבֵב.

מָחָר יוֹם שֶׁלֹּא תֻּכְנַן.
בְּבָקְרוֹ שֶׁל מָחָר מְנַחֲמִים יִתְקַבָּצוּ.
אֵלּוּ דִּבְרֵי-הִגָּיוֹן יְגַלְגְּלוּ לְאָב
שֶׁגְּוִיּוֹת-חֲרוּכוֹת לְפָנָיו?
בְּהִשָּׁפֵךְ שֶׁמֶשׁ עַל שְׂדֵה-עֲשָׂבִים
אַבָּא יִכְרַע עַל בִּרְכַּיִם
בְּאֶצְבְּעוֹתָיו יַחְפֹּר בּוֹרוֹת
וּבֵין שָׁרְשֵׁי-עֵשֶׂב יָנִיחַ רַעְיָה וּשְׁלוֹשָׁה יְלָדִים.
אַבָּא יְמַלְמֵל קַדִּישׁ וְהַכֹּל יִדֹּם.
אַבָּא לֹא יָנִיחַ טַבְלוֹת-אֶבֶן עַל תִּלֵּי הֶעָפָר
כִּי כַּחֲלוֹף הַחֹרֶף הָאֶבֶן הַלְּבָנָה תַּאֲפִיר
וְיֵחָרְצוּ בָּהּ סְדָקִים וְאוֹתִיּוֹת שְׁחֹרוֹת תִּדְהֶינָה.
אַבָּא יָנִיחַ לְפִרְחֵי-הַשָּׂדֶה לִנְבֹּט מִתּוֹךְ הָעֲצָמוֹת.

כַּחֲצוֹת-הַלַּיְלָה אַבָּא נִכְנָס דֶּרֶך פֶּרֶץ בַּקִּיר.
יֶלֶד שֶׁרַגְלוֹ קְרוּעָה
בְּעַגָת-עוֹלָלִים מְסַפֵּר עַל פֻּרְעָנוּת
עַל הוֹלֵךְ עַל שְׁתַּיִם שֶׁפִּזֵּר קְלִיעִים וְלֹא הֶחֱטִיא
עַל טַלְטֵלַת-קִירוֹת, שְׁלוּלִיוֹת-דָּם וּכְאֵב-טוֹרֵף.
דּוּמָם נִדְחַק לְחֶבְיוֹן מִתַּחַת לַמִּטָּה
נָשַׁךְ שְׂפָתָיו בְּאֵימָה עַד שֶׁפָּרְצוּ חַיָּלִים
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
גַּם בִּרְחֹק מִשְּׁנוֹת יַלְדוּת לֹא יִשְׁכַּח.

כַּחֲצוֹת-הַלַּיְלָה אָבוֹת שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם.
יַלְדֵיהֶם-הַקְּטַנִּים פּוֹתְחִים לִפְנֵיהֶם דְּלָתוֹת
וְנוֹשְׂאִים דִּבְרֵי-חֲרָדָה.
הַקְשִׁיבוּ בְּגֹבָה-יַלְדֵיכֶם!
עַצְמוֹתֵיהֶם נוֹקְשׁוֹת מִפַּחַד.
הַבִּיטוּ לְמַעְלָה מֵהֶם וְהַקְשִׁיבוּ לָהֶם.
הֵיכָן יִשְׂרְדוּ בְּיוֹם שֶׁל הֶרֶג-רַב?

אֵין לָכֶם תְּשׁוּבָה.

shmuel.yariv@gmail.com

הגב
שלומית דויטש
שלומית דויטש הגיב ביום שני 1.2.16

גם אנחנו התחלנו לנעול את הבית בלילות לאחר הפיגועים שהזכרת. יש כאן חבל דק עליו אנחנו הולכים: מצד אחד - להתכונן ולהכין את ילדינו לעת צרה, וברוגע להדריך אותם מה עושים במקרה ש... מצד שני - משדרים להם: לא באנו לכאן להמשיך ולפחד כמו בגולה. אנחנו יהודים גאים עם ראש למעלה, ולמרות הפיגועים נמשיך בשמחה את חיינו. גם אצלינו, כמו אצל שכנינו עתניאל, אין גדר וזאת כדי לשדר אנחנו לא פוחדים! נמשיך את חיינו כאן, נמשיך לטייל ולעבד את השטחים סביב הישוב כי זו ארצינו. והם - המרצחים- מבינים היטב את המסר. לצערינו ההרתעה שהיתה פעם התפוגגה תודות למדיניות הממשלתית הרופסת מזה שנים, אבל עם מאמץ אפשר יהיה להחזיר אותה. רק צריך להפסיק לפחד!

הגב