מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום ראשון 31.1.16 4 תגובות לפוסט 7211 צפיות

חורף של אהבה

לא פחות קר לי היום, כשאני נושקת לגיל 45, ממה שהיה לי בחורפים ההם כשהייתי בת 14, או 24, או 34. עדיין אצבעות רגליי הופכות נציבי קרח, עדיין קצות אצבעות הידיים מתקשות להחזיק משהו, עדיין אני לובשת שכבות שכבות ואת הסוודרים הכי חמים שיש. אבל היום אני כבר לא שונאת.


 

פשוט החלטתי יום אחד שאני יותר לא שונאת את החורף. אחרי שנים ששנאתי, וספרתי את הימים, וחיכיתי רק שיפנה כבר את מקומו לאביב ולשמש החמה. לא אכפת היה לי להזיע, לא אכפת לי שרב, העיקר שרוול קצר ולהפסיק לרעוד מקור.

אז איך קרה שהפסקתי לשנוא, איך קרה לי המהפך התפיסתי הזה? אני נוברת בזכרוני בנקודות הציון לאורך ציר המיפנה. אני חושבת ששנות הבצורת וההשתוקקות לגשם היו הצעד הראשון. חורף ועוד חורף דלי-משקעים, כנרת שוקעת ונחלים יבשים, הביאו אותי לראות אחרת את הגשם, ואת הקור שנלווה אליו כעסקת חבילה. ואליהם הצטרפה ההבנה שהיכתה בי פתאום, שלאורך רוב ימות השנה אני בעצם רק מחכה למה שיבוא אחרי, וזה קצת חבל. לאחרי החורף, לאחרי הניקיונות של פסח, לאחרי התקופה-המעצבנת-של-סוף-שנת-הלימודים, לאחרי החופש הגדול-של-האמהות-העובדות, לאחרי הסתיו, לאחרי החורף, וכך מחמיצה את מרבית ימיי. כי מתי נשאר לי לשמוח במה שעכשיו?

וגם ההבנה שכשאני שונאת אני מענישה את עצמי פעמיים. כי יש משהו בהגדרה העצמית של מצב 'שנאה' שמבצר אותי במצב של סבל ולא פותח פתח לאפשרות אחרת; שמקבע את החסרונות ולא מאפשר לאף יתרון לחדור; שמכתיר את הרוע ולא מאפשר להבחין במשהו טוב.

הבחירה בידיי, הרי, אני יודעת. אני יכולה לבחור איך להגדיר את תמונת המצב, איך לכוונן את הגישה הרגשית שלי. וראה זה פלא, הכל משתנה. אצבעות ידיי עדיין קפואות אמנם אבל פתאום זה לא כל כך נורא.


חורף תשע"ו הקפוא. צילום: יונתן קליף

לכן גם בחורף הזה אני נזהרת לא להצטרף למקהלת השונאים, וגם לא למקהלת המקוננים על כמה שהשנאה משתלטת על חיינו. היא לא. אני בוחרת לראות שהיא לא. גם אם שנאה מפלחת מידי פעם את האוויר שלי, עדיין אני בוחרת לראות שיש לא פחות ממנה, ואולי בעצם הרבה יותר, אהבה.

נכון, אני בוחרת מה להגדיר, אבל יחד עם זה אני גם משתדלת לא לטמון את הראש בחול. אני מודעת לכך שמוטחים בימים אלה תחת השמיים ביטויים קשים מאד של איש באחיו. וכל זה בימים שבהם כולנו אפופים מבחוץ בשנאה עיוורת שגורמת לאנשים בני עם אחר לקחת סכינים ולשחוט בלי הבחנה מבני עמנו. נערות תמות ויפות ואמהות חמות ומחבקות ובחורים צעירים וזקנים. והמציאות הזו אמורה היתה לדחוק לשוליים את קולות האיבה שבתוכנו. אבל משום מה לפעמים נדמה שקורה רק להיפך.

הטרמינולוגיה הישראלית מלאה בחורף הזה האשמות קשות. המונח 'הסתה' כבר כמעט איבד ממשמעותו מרוב אינפלציית שימוש, ובצדו נגרסים עד דק עוד מבחר סופרלטיבים כמו בוגדים, שתולים, פושעי-מלחמה, סותמי-פיות, פאשיסטים, קיצונים, הזויים, אויבים, חסרי בושה, והרשימה ארוכה כאורך הגלות וקודרת ומדכאת כמוה.

ומדהים הוא שכל צד לוויכוח בטוח שהסטנדרטים של הדיון שלו מאד מכבדים והוגנים ואילו רק המחנה השני חצה באופן-לגמרי-לא-מפתיע-ובדומה-להרגלו-ולתפיסת-עולמו-משכבר-הימים את כל הקווים בכל הנוגע לתרבות דיון ושימוש באמצעים לא ראויים ומעוררי שנאה.

אבל אז אני אומרת לעצמי, רגע, אל תתבלבלי. זה שכל הכותרות מלאות בשיח שנאה, זה לא אומר שזה מה שבאמת קורה כאן. כי התקשורת הרי כל כך אוהבת את הכותרות האלה, ומעצימה אותן, כי זה טוב כל כך לרייטינג. והנה כמעט כולנו השתכנענו שאכן אנחנו יודעים רק לשנוא וששכחנו כל רגש אחר.

ולי נדמה שכבר יצא לדרכו התהליך שבו עידן התקשורת-שוחרת-הרע, שלפיה רק לכלוך יוצר כותרות, הולך ומפנה מקומו לעידן חדש. עידן שניתן לחוש בו במדיה החברתית של ההמונים, ושנותן מקום בולט גם לטוב, ולחסד ולרחמים ולאהבה. לא שאין תגובות איומות ושיח מתלהם בפייסבוקים, אבל הרוב אוהב את הטוב.

אז החלטתי שאני מסרבת להיכנע למחול השדים הזה. אני מביטה בעיניה הטובות של שלומית קריגמן שנרצחה בבית חורון. ובעיניה החכמות והחמות של דפנה מאיר מעתניאל, ואני יודעת שהשנאה לא שולטת על חיינו. אני יודעת שהן שתיהן - ולא רק הן - בעיקר העירו ועוררו את האהבה. הן ידעו לגעת בלבבות כה רבים במקומות הכי אמיתיים וטובים, ובכוח אהבתן להגביר את האור. בחייהן ועוד יותר במותן. אני קוראת את התגובות ואת השיח שנוצר בעקבות הדברים שהשאירו, ונפעמת. והלב רועד מהתרגשות.


מתוך כתבה של ליהיא לפיד על דפנה מאיר שעוררה תגובות הערכה נרגשות

ואיכשהו אני מרגישה שבאיזה מקום השילוב הזה של פיגועי הסכינים הלא נגמרים והצרימות בשיח הפנים-ישראלי נועדו לאיזה בירור עומק מתבקש, שהחברה שלנו חייבת לעבור, ואין כאן מקריות עיוורת, ולא צירוף מקרים סתמי, אלא תהליך בירור כואב אבל חשוב; שכולנו עוברים יחד, ואולי עוד יצמיח הבנות טובות.

ובנקודת המבט הזו של התקווה, מול השאלה מה נעשה עם כל רחש השנאה הזה שסביב שמאיים להטביע אותנו, איך לא ניתן לו להשתלט לנו על החיים; יש לי קצה של כיוון.

נדמה לי שהתשובה היא קודם כל אצל כל אחד במגרש הפרטי שלו. בבחירה שלו. אם כל אחד יבחר שלא לתת לשנאה להגדיר את תמונת המצב שסביבו, את העמדה הנפשית שלו למחלוקות; אם כל אחד יבחר באהבה, והקשבה, וכבוד, וחסד, אז המציאות תשתנה.

קודם כל המציאות שסביבו, מכוח העיניים הבוחרות-מה-לראות שלו, ואחר כך הגלים יתפשטו הלאה.

והקור אולי יהיה אותו קור, והרוח אותה רוח, אבל גשמי הברכה ישמחו את הלב למרות הכל.   

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
חני (אורח) הגיב ביום ראשון 31.1.16

מקסים מאירה. וכל כך נכון. הדרך היחידה לנצח את החושך זה על ידי הוספת אור.
החוכמה היא באמת לזהות מהו האור. הזיהוי הזה לא תמיד פשוט...

הגב
נירית (אורח) הגיב ביום שלישי 2.2.16

בתור חילונית ששוכנת לבטח במרכז הבטוח והתחילה לעקוב אחרי הבלוג הזה מתוך ענין אנטרופולוגי גרידא ופוסט אחרי פוסט למדה להעריך ולאהוב אני חייבת בפעם הראשונה להגיב ולומר שלא רק הכתיבה הרהוטה ומעוררת ההשראה אבל בעיקר המסר שהוא אופטימי ונכון ומדויק עשו לי את היום. ממני יעברו המילים שלך אל כל הסובבים אותי. שילמדו איך לוקחים אחריות על האהבה והפשרת הקור! תודה.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שלישי 2.2.16

חני תודה, את בהחלט צודקת

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שלישי 2.2.16

תודה גם לך נירית, ריגשת.

הגב