מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום ראשון 7.2.16 3 תגובות לפוסט 6935 צפיות

איך נפרדים מדור?

בחודש האחרון נפרדנו, אישי ואני, משלושה מהורי הורינו. שוטטנו בין שבעה לשבעה, השווינו שכנים וחוויות ומצאנו מהו המקום הנוח ביותר לחנות בו בהר המנוחות. עכשיו, מיד בתום השבעה האחרונה לזמן הקרוב (שומעים אותי שם למעלה?) יצא לי לחשוב מה מיוחדת הזכות שנפלה בחלקנו. אם אלך דור אחד קדימה, הרי ששלושת ילדינו איבדו במספר שבועות בודדים שלושה סבים וסבתות 'גדולים' שהמכנה המשותף היחיד ביניהם זה אותם שלושה צאצאים עצמם.

ראשון הלך לעולמו סבא משה, אבא של אמא של מתן. סבא משה היה דור חמישי בארץ למשפחה שהייתה שקועה דורות בעיר העתיקה בירושלים. מקור המשפחה אפוף בערפל רחוק, אך כנראה מגיע עד מגורשי ספרד. סיפורי הדורות מזכירים את משפחתה של אמו של סבא משה, שעזבה את ירושלים ברעב הגדול של מלחמת העולם הראשונה ובדומה לאברהם וליעקב נדדה למצרים לאחר שסב המשפחה נפטר מזקנה ומרעב. לאחר המלחמה שבו לארץ ולעיר העתיקה, וסבא משה היה כבר דור חמישי לירושלמים ילידי הארץ.

מספר ימים לאחר תום ימי השבעה על סבא משה, נפטרה סבתי, זוהרה-זהבה. סבתא זהבה עלתה ממרוקו לאחר קום המדינה, עם אם עיוורת ותעוזה קשה להבנה, וכאן נישאה לסבא ניסים היקר שעלה אף הוא ממרוקו כמה שנים לפניה. בסיפור שלה שזורים תולדות יהודי מרוקו יחד עם יחס קשה לנשים בכלל ולגרושות בפרט, ועם אומץ ויכולת לקחת את החיים בשתי ידיים ולהצמיח מהם פירות נפלאים.

סבא צבי, אביו של אבי, המתין בסבלנות שאמי תשוב הביתה מן השבעה על אמה, והלך לעולמו בערב שבת קודש פרשת יתרו. קורותיו של סבא צבי הן קורות יהודי אירופה. משפחה יהודית אמידה בלב כפר שרובו גויי, חילופי שלטון קשים בין רומנים להונגרים, ואז המלחמה הקשה וסיומה של יהדות הונגריה בכמה משלוחים רצופים בחג השבועות של שנת 1944. סבא צבי עבר את זוועות השואה ולאחר מכן גם סבל מנחת ידיהם של הקומוניסטים. הוא הצליח לעלות לארץ רק בשנת 1951 ולאחר שירות צבאי מסור חיזר אחר סבתי היפה והמשובבת, והקים איתה משפחה לתפארת.

וכשאני חושבת על ילדיי, ועל הורי-הורי-הוריהם שאיבדו הם כמעט בלי דעת בתקופה כה קצרה ("אמא, הרבה אנשים מתפטרים בזמן האחרון, נכון?"), אני חושבת על זה שאנחנו מאבדים דור שלם של סיפור שהוא כמעט בלתי ייאמן. דור שמעורבב בו גלות וגאולה בתמהיל בלתי אפשרי. דור של כאב, של אובדן, של אומץ, של גבורה ובעיקר של המשכיות העם היהודי. מספר אנשים שבאמת גרו בארבע קצוות תבל, וכל מה שמקשר ביניהם הוא עובדת היותם יהודים, וכן העתיד הכמעט בלתי נתפס שיום אחד הם יהיו סבים גאים לצאצאים משותפים. הרי מה לספרדי ירושלמי, פקיד דואר מסור, ולסבתי ממרוקו שסחבה מגשי גומי לפרנסתה שלה ושל אמה? מה לניצול שואה ממשפחה שלווה מכפר קטן בטרנסילבניה ולצאצא למגורשי ספרד?

יש משהו מעניין בדור שלנו. אין לנו כמעט ירושות. נדיר למצוא בבתים של חברים כלי כסף יקרים או ממצאים נדירים שמסופר עליהם שעברו מדורי דורות. אם יש בנמצא פריט כזה הרי שהוא מעורר השתאות והתפעלות. כל סבינו וסבתותינו השאירו את עברם מאחור. חלקם עלו עם בני משפחה מועטים או רבים וחלקם ללא בני משפחה כלל. חלקם הקימו כאן מדינה מעפר וחול וחלקם חירפו את נפשם באניות מעפילים. לא נותרו דברים רבים מדורות עברו שיכלו להגיע או להישמר כאן בארץ הקשה שגבתה מחירים לא קלים רק לפני שבעים שנה.

והנה, אני יכולה לאחוז בידי קופסת כסף שהייתה שייכת לסבי. אבי לא יכול היה לעשות את אותו הדבר כיוון שסבא אחד היה לו, וגם הוא עלה ללא רכושו ארצה. אבל אני זכיתי לגדול כמעט שלושים שנה עם ארבעה סבים וסבתות שחלקם עוד טיפחו באהבה את ניניהם. אני זכיתי שילדיי יאגרו בתוכם מגוון גנים כמעט בלתי נתפס שכולל בתוכו עיראקים, תימנים, רומנים, הונגרים, מרוקאים וירושלמים וותיקים. צבעי הדמקה שלהם מוכיחים את סיפור הדורות שהוביל אותם להיוולד דווקא כאן, במדינה יהודית חזקה לשושלת מפוארת ורבת רבת תלאות.

אז איך נפרדים מדור? שלושה סבים וסבתות נוספים נטמנים עכשיו בהר המנוחות וצופים על הכניסה לירושלים. שלושה מייצגים נדירים של דור שהולך ואובד, וטומן בחובו סיפורים שיסופרו לדורות. והנה, אנחנו כאן, ממשיכים את הסיפור באהבה וחייבים חייבים להוקיר תודה למי שהיה ואיננו עוד. חייבים להשמיע את קולם. חייבים לבנות את הקומה הבאה בסיפור העם היהודי.

בתפילת יום העצמאות, נהוג לקרוא את פרק ק"ז בתהלים: "הודו לה' כי-טוב כי לעולם חסדו", ואז להחל ולפרט את כל הטוב הזה: "...ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים. תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו" ולפעמים נדמה כי דוד המלך בחכמתו כי רבה ישב וחזה את הדור הזה בדיוק, זה שאנו נפרדים ממנו בכל יום, והצליח להקיף את כל הייסורים שאחזו בהם: "יושבי חושך וצלמוות אסירי עני וברזל..." ואז כמובן מגיעה הגאולה, זו שאני דור שלישי לה: "כי שיבר דלתות נחושת...ישלח דברו וירפאם... וישגב אביון מעוני וישם כצאת משפחות". והנה, אנו אותן משפחות שהקב"ה בחר לשים אותן כצאן. לאסוף את כל הפליטים מאניות ים או מכבלי ברזל, ולהפוך אותם למשפחה אחת. ולנו נותר המסר מהפסוק האחרון במזמור: "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'".

אז מכל החודש הקשה הזה, נותר לי להתבונן ולראות את החסדים העצומים של הקב"ה שקיבץ את משפחתנו מכל קצוות תבל והביא אותנו לגאולה כאן בארץ ישראל. סבא משה, סבא זכריה, סבתא שושנה, סבא ניסים, סבתא זהבה וסבא צבי, אנחנו נבחר לראות את דרכי ה' כפי שאתם בחרתם לראות, ולשמור את סיפורכם. כך אני נפרדת מהדור שלכם ומבטיחה שבלב אני לא נפרדת לעולם. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
נירית פלדהיים (אורח) הגיב ביום ראשון 7.2.16

דור של ענקים! אני באמת, באמת חושבת שזכינו! להיות חלק מהם. חלק מעוצמה, נחישות, רוח טובה, הסתכלות נכונה.
והתמונה של סבא וסבתא גמרה עלי.... כמה שהם חסרים.

הגב
שושנה (אורח) הגיב ביום ראשון 7.2.16

כל כך כל כך נכון!אנחנו מאבדים דור של אנשים עם מורשת גדולה.על סבא שלי בכתבה אני בטוח יכולה להעיד:)

הגב
שמואל יריב (אורח) הגיב ביום שני 8.2.16

הכתיבה שלך נפלאה. הקטע הזה ממחיש כיצד כל שבטי ישראל מתמזגים לאומה אחת.

הגב