רבקה דויטש
רבקה דויטש נולדה ב-1982 בצפת, וגדלה למרגלות הר מירון. נשואה לאחד. אם לארבעה. מתגוררת ביישוב נופים יום שלישי 23.2.16 אין תגובות 6568 צפיות

לקחת פסק זמן

היה זה אריק אינשטיין הענק והמנוח שפיזם את השורה האלמותית: "לקחת פסק זמן ולא לחשוב...". זה יישמע לכם אולי כמו תחילתו של דבר תורה ליד שולחן שבת, אבל למה בחר המשורר דווקא במילה "לקחת"? למה לא לשבת ולחכות להזדמנות מתאימה ואז 'לצאת' לפסק זמן או 'לקבל' פסק זמן? והתשובה, לפי הפרשנית רבקה דויטש שתחי', היא שאם את תשבי ותחכי שההזדמנות ההולמת ללקיחת הפסקה מהמרוץ תגיע, אז היא לא תגיע. אם תמתיני ליד הטלפון כדי לקבל שיחה מאראלה כזו או אחרת, אז בוודאות היא לא תתקשר אלייך. ולא בגלל חוק מרפי, אלא כי את החופש שלך את צריכה ליצור במו ידייך. באופן אקטיבי. אם תישארי פסיבית הוא יתמהמה.

היה זה בסוף כיתה י"ב כמדומני, או בסוף שנת השירות הראשונה, שהחלטתי לרדת יחד עם מלי לאילת. מלי היא חברה גנרית. כזו שמשתבחת עם השנים. כזו שגם לאחר חצי שנה של שקט אנחנו ממשיכות את השיחה בינינו בדיוק מהמילה באמצע המשפט שנעצר בפגישה הקודמת. מלי היא ההיפך הגמור ממני בכל פרמטר. במראה, בריאליזם, בציון הבגרות במתמטיקה. באנליטיות. מלי ואני מכירות משנת 1995 וזו חברות שתימשך כנראה עוד הרבה שנים הלאה בעזרת השם, פשוט כי אם היא לא התפוגגה עד עכשיו בין שלל החתונות ההריונות הלידות והבעלים מסביב, אין שום סיבה שהיא תיפסק. וגם מפני שפשוט אני אוהבת אותה אהבת נפש.

למעט העובדה שהיינו שתי סוף-תיכוניסטיות תפרניות וחסרות גרוש, החופשה האילתית נראתה קוסמת ומבטיחה. עלינו על אוטובוס 'אגד' מהתחנה המרכזית בתל אביב לקראת חצות הלילה, ונסענו אלוהים יודע כמה שעות על כביש הערבה רק על מנת להיזרק אחר כך עם התרמילים המגודלים והמרופטים שלנו בחוף 'מגדלור' בקצה העיר, סמוך לגבול עם טאבה. אמנם חשבתי שאני יוצאת לשבוע חופש, אך כפי שהאירועים אחר כך הוכיחו לא ידעתי מהו חופש באמת.

מבחינת מלי, הרגועה, השלווה והנורמטיבית, באנו כדי לנקות את הראש (לא שיש לה כל כך מה לנקות, הראש שלה מסודר מוקפד ומאורגן יפה בקלסרים מתויקים). מבחינתה היינו צריכות רק להשתרע על שפת החוף, לצלול עם שנורקל מידי כמה זמן, פה ושם להגיח לעיר כדי לאכול חצי מנה פלאפל, ואולי לסיום לקנח באטרקציה תיירותית אחת או שתיים. אני, לעומתה, נכנסתי לאמוק מוטרף.

נפשי החלה סוערת. הייתי בטוחה שאני חייבת למלא צ'ק-ליסט אין סופי של משימות ומטלות. בערתי מרוב לחץ. היה לי ברור שאם הגעתי עד אילת אז אני צריכה לבקר בכל מקום תיירותי שהעיר מציעה. שחייב להיות לי סדר יום גדוש שמתחיל בהשכמה מוקדמת והספק מוכח של עשייה רבת רושם. הייתי על סף להשתגע ממש. פתאום למצוא את עצמי במקום שלא דורש ממני להוכיח כלום כי אם להשתרע ולהשתחרר עורר ושיחרר מתוכי את השדים העמוקים שלא ידעתי אז שקיימים בי. מלי השתוממה (ברוגע האופייני שלה) ולא הבינה מה כל כך מסעיר ומטלטל אותי. לכאורה יצאתי לחופש, אבל לא באמת ידעתי מנוחה.

מתוך פרק זמן קצרצר של חמישה ימים בסך הכל, לקחו לי יומיים תמימים כדי להירגע ולהבין שעליי לשחרר. אולי אף בכוח. "לזרוק את השכל", כמו שהברסלבים נוהגים לומר. ואז, כשהצלחתי סוף סוף להפנים ולעשות את זה, ואחרי התנצלויות אינספור על התנהגותי בפני מלי, שהכילה אותי והצליחה לעזור לי לעשות סוויצ' בראש ולעבור ממצב רוח וצלצולים למצב שקט, הצלחתי קצת ליהנות. לשחות, להביט בשקיעה ולנשום. פשוט לנשום. ליהנות מה"להיות" הזה שלי מבלי לגבות אותו ב"לעשות" צפוף ועצבני. זה שאחר כך נשרפתי כהוגן מהשמש וסבלתי מכוויות חום רציניות וקילופים שנמשכו שבועיים - זה כבר נושא בפני עצמו לפוסט הבא.

                                        *        *         *

היה זה בשבוע שעבר, סתם כך אמצע שבוע עבודה סטנדרטי בחודש חורפי, בו אמרתי לאלעד שאני לא רוצה לשבת ולחכות לחופש. אני מעוניינת להביא אותו אלי. הוא הרים גבה בתימהון קל (אחרי שניה הוא הוריד אותה כי אחרי הכל הוא די מורגל ליציאות הבלתי מוסברות שלי). "אין בעיה, אני מוכן", הוא הסכים, "אבל מה עם הילדים?", הקשה. "יבואו אתנו", עניתי בהחלטיות, למרות שהבנתי שזה עלול להקשות מעט על כל הרעיון של החופשה.

מפה לשם, יומיים אחר כך מצאנו את עצמנו, זוג ילדים, עם עוד ארבעה ילדים קטנים יותר, נשענים על מושבי המטוס המרחף מעל העננים בדרך לאילת. 40 דקות טיסה ושתי מזוודות בינוניות בלבד. חופשה בת שני לילות ושלושה ימים באחלה דיל עם הילדים, כשבארץ גשום ובאילת שמש חמימה וסבירה. סתם כך, מבלי שאראלה תתקשר אליי.

לא יצאתי עם ציפיות להספיק לחרוש את כל המסלולים באזור. גם לא עם לחץ היסטרי לנצל ולקנות את כל הסחורה בחנויות שנמכרת בסיילים וללא מע"מ. הדרישה היחידה שלי מעצמי היתה ליהנות עם הילדים, לא לכעוס או להילחץ, ופשוט לשחרר את עצמי . להבין שעכשיו אני ממלאת מצברים. קפסולה קצרה של זמן משפחתי, של זולה ורביצה במלון, מקסימום קפיצה קלה למצפה התת-ימי לראות איזה כריש, אולם בעיקר מנוחה לגוף אך לא פחות – לנפש. וכך באמת היה.  

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה