מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום שלישי 22.3.16 2 תגובות לפוסט 6696 צפיות

כיאה לפורים - חצי שמח חצי כואב

הפוסט הזה יהיה קצת שונה מאחרים. הוא לא מספר סיפור אישי ולא נוגע רק בי. הוא מתאר את מה שאני חושבת עליו כרגע יום יום ולפעמים שעה שעה.

ולפני הכל – שימו רגע את המילה 'פמיניזם' בצד. נכון, אני פמיניסטית, אבל לא בגלל זה אני חושבת את המחשבות הבאות. ליהפך, כיוון שחשבתי אותן ודומות להן, הגעתי למסקנה שאני פמיניסטית. אבל כיוון שהמילה הזאת מרתיעה עוד אנשים רבים ונשים רבות, פשוט שימו אותה כרגע בצד וקראו את הדברים ממקום נקי וקשוב.

השנה זו השנה השלישית שלי בע"ה שאקרא את המגילה כולה. אקרא אותה לציבור הנשים שתבחרנה לבוא לקריאה שלי שתהיה לאחר הקריאה המרכזית. לפני שנתיים וחצי, כאשר התחלתי ללמוד את קריאת המגילה, לא ידעתי לאן זה יוביל. לא ידעתי אם באמת אקרא בסוף או לא, ואם תהיינה מספיק נשים שתבאנה דווקא לקריאה שלי ולא לקריאה של גבר שנערכת בסמוך. סמוך לפורים העליתי את הרעיון בחיל ורעדה, וספגתי תגובות מפרגנות ותומכות מצד אחד וצוננות ומסתייגות מהצד השני. כמעט אף גבאי לא הסכים שאקרא בבית הכנסת בו הוא אחראי, והייתי צריכה מעט תחבולות כדי למצוא מקום לקריאה. פרסמתי את הקריאה פה ושם, ועדיין הרגשתי שמדובר בפרויקט אישי שלי ולא בעניין של הקהילה.

לערב פורים הגעתי עם קול דהוי וחששות כבדים. בעודי עוסקת במחשבות על הקריאה שתהיה מאוחר יותר באותו הערב, הסתבר לי שסבי ז"ל, שבאותה העת כבר היה סיעודי אך צלול, לא הלך לבית הכנסת והוא יושב בביתו. שכחתי מהקול שעלי לשמור עליו, ושמתי את פעמיי לביתם של סבי וסבתי. הקריאה הראשונה שלי שכל כך חששתי ממנה, נערכה לבסוף מול קהל אוהד ביותר של שני האנשים הקשישים שאוהבים אותי יותר מכל. בלב קליל יותר אצתי לקריאה 'שלי', וכמעט בלי לשים לב מי וכמה הגיעו, פצחתי בקריאה.

בסיומה, כאשר קולי נשבר מהתרגשות, הסתובבתי לאחור וראיתי עשרות נשים שמחות ונרגשות. 'היכן למדת לקרוא?' שאלה אותי אשה מכובדת בת שבעים, 'את חושבת שאני גם אצליח לקרוא את כל המגילה עד שנה הבאה?'. 'את היית אסתר המלכה!' שחה לי אשה אחרת במבטא כבד. 'יכולתי לשמוע את אסתר המלכה מדברת בקריאה שלך!'.

נזכרתי בשמחת תורה של אותה השנה, החג הראשון שארגנו ביישוב הקפות לנשים עם ספרי תורה. בין שלל הנשים הצעירות ובנות העשרה המחוללות, היו גם כמה נשים מבוגרות ממני בהרבה. אשה אחת, בת שישים ומשהו, הסתכלה על ספר התורה שבידיי במבט עורג. ניגשתי, והנחתי אותו בידיה. היא עצמה את עיניה וחוללה במעגל כשדמעות זולגות מעיניה העצומות. מאוחר יותר היא סיפרה לי שזאת הפעם הראשונה בחייה שנגעה בספר תורה.

אותה שנה הותירה אותי מהורהרת קשות. לא ייתכן שאשה שכבר חמישים שנה צועדת לבית הכנסת שבת אחרי שבת וזורקת סוכריות מעל מחיצה נגישה או אטומה, מעולם לא התקרבה לספר תורה. מעולם לא חשבה שהיא יכולה לקרוא מגילה. הרגשתי שמסיבות שונות (ולא, אני לא נכנסת לאותן הסיבות) נשארנו שנים רבות מאחור. קיימנו את כל אשר צוונו, שמרנו נידה, חינכנו ליראת שמים, הקפדנו על כשרות, ועדיין היינו רחוקות מהקודש. כל דת נבנית סביב טקסים. יש לזה סיבות תיאולוגיות ופסיכולוגיות רבות שזה לא המקום לפרטן. אבל לא סתם הקריבו קורבנות בבית המקדש, ולא סתם השתוקקו בני ישראל במדבר לאל שאפשר לעבוד אותו בדיוק לאחר כריתת ברית של 'נעשה ונשמע'. ככל שמתקרבים יותר לקודש, כך חשים צורך לקחת בו חלק מעשי. והחלק הזה ניטל מאתנו, הנשים. ואגב קורבנות, במסכת חגיגה ט"ז מספר אבא אלעזר כי הביאו עגל של זבחי שלמים לעזרת נשים, לא מפני שנשים סומכות על הקורבנות, אלא כדי "לעשות נחת רוח לנשים". אבא אלעזר הבין מה שלא מבינים היום דרשנים ורבנים רבים. אותה נחת רוח לא באה כדי 'להשתיק' את הנשים שהגיעו למקדש, אלא דווקא כדי לכבד אותן ולהוקיר אותן על העלייה לרגל שמראה על רצון אמיתי להיות חלק מעבודת המקדש.

ועל אף זאת, התקופה הזאת בשנה שמלווה ברוממות רוח של חזרה על המגילה, ולימוד דמותה הפלאית של אסתר המלכה, הנביאה והמנהיגה, נשזרת ברוחות רעות של נודניקים תורנים (שלא לומר תורניים) שצריכים לבאר מהי כוונת הנשים שבאות לקרוא מגילה, מדוע זה לא ראוי וכמובן ש'קודם יפסיקו לומר לשון הרע ורק אחר יגשו למצוות אחרות'. ואולי זה לא מוציא את הרוח מהמפרשים, אבל זה בהחלט חוסם את הרוח הטובה.

ויש לי עוד המון לפרט ועוד מלל רב שניתן לשפוך על הנושא, אבל אני אסיים בדרישה, בבקשה: גשנה אל הקודש. הוא שלכן. מותר לגעת בספר תורה, רצוי לגעת בספר תורה. רצוי שבת תראה את אמה נוגעת בספר תורה, או קוראת מגילה לחברותיה או נוטלת חלק פעיל בטקסי הקודש שמלווים יום יום את העולם הרוחני והמעשי שלנו. תהיינה חלק מהקהילה ואל תתנו להשאיר אתכן הרחק במעמד הדואגות לכיבוד. אל תהססנה ללמוד, לשאול, לדרוש, לבדוק, גם כאשר דמות סמכותית אומרת לכן ש'בוודאי שאסור!'. תחשבו מה אתן רוצות, מה הייתן רוצות עבור בנותיכן, והיכן צריך להיות מקומכן. אל תחכו לגיל שבעים כדי לגלות שגם נשים הן חלק מהתקהלויות דתיות או מטקסים דתיים. תבחרנה בזה בכל מקום שאתן נמצאות בו. לפעמים מדובר במלחמות קשות וכואבות, אבל המחיר ההפוך קשה בהרבה. לפחות בעיניי.

ובכוונה, אני לא נוגעת בעניין ההלכה. מי שמכירה אותי, מי שדוברת את השפה שלי, יודעת שלעולם לא אגיד משהו שהוא אינו הלכתי. ואיני פותחת את הנושא כי הוא ארוך ומורכב ונוגע לדיונים רבים. אבל אסכם בקצרה שדבר ממה שאמרתי אינו חלילה נוגד את ההלכה.

בשנה הזאת הקריאה שלי הולכת להיות מיוחדת במינה. יש לי מגילה משלי. האיש שלי יחד עם כל בני משפחתי העניקו לי אותה ביום הולדתי האחרון בקיץ. וויתרתי על מתנות מכל המשפחה כדי לקבל את המתנה המיוחדת והמרגשת הזאת. עכשיו הקריאה הזאת היא לגמרי שלי, והחיבור שלי אליה עז מתמיד.

שנזכה להיות מלכות. בפורים ובכל השנה. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
שמואל יריב, ענתות (אורח) הגיב ביום רביעי 23.3.16

אני מברך אותך שתצליחי בקריאת המגילה ושהמלאכים הטובים יימלאו את החדר שבו תקראי. אני מצטער שמטעמי בריאות לא אוכל להיות נוכח באותו מעמד. אבל את ההתרגשות מהרגעים הגדולים אני מרגיש גם כאן בביתי בענתות. ונזכה במהרה בימינו שכבודן של בנות המלך יחזור לעולמנו כמו שהיה בזמן יציאת מצרים כשמרים זמרה באוזני בני ישראל את שירתה המפורסמת. אמן.

הגב
יוני (אורח) הגיב ביום רביעי 23.3.16

"אני פמיניסטית, אבל לא בגלל זה אני חושבת את המחשבות הבאות", אני לא רוצה להפחיד אף אחד עם דעות פמניסטיות, אלו סתם דעותי..
אז מאיפה באה לך המחשבה הזאת בקריאה הראשונה שלך 'האם יבואו לקריאה שלי או לקריאה של גבר בסמוך' אם לא ממקום פמניסטי?!

נגיעה בספר תורה וקריאת המגילה ע"י אישה אלו דברים שונים לחלוטין. בקריאת המגילה הדגש בשאלה הוא על הקוראת ולא על קהל השומעות (אין בעיה שאישה תקרא לנשים, אבל מה מניע אותך כל כך חזק עד מחשבות תחרותיות עם איזה גבר שקורא בסמוך...) כשספר התורה פתוח באמת יש דעות לכאן ולשם אבל כשספר התורה סגור יוצא אל הקהל, אין קהילה שלא מקבלת את זה שהספר שייך לכל אחד ואחת מישראל מתלמיד חכם שיושב ולומד כל היום ועד נהג מונית שרק מניח תפילין בבוקר, כולם רוקדים עם אותו ספר תורה. וגם נשים מקבלות לידיהן ספר תורה שעובר בין אחת לשניה...

הגב