שירה אורן
שירה אורן נשואה ואמא לחמשה, מוסיקאית, יוצרת מלחינה ומבצעת. מנהלת ומקימה של המרכז למוסיקה בבית אל. יום שלישי 5.4.16 2 תגובות לפוסט 5544 צפיות

פשוט לחיות

יום שישי. שעה לפני שבת, בדרכנו מאריאל לבית אל. היו אלה ימי צוק איתן, ובתחילת הנסיעה פתחתי ספר תהילים והתחלתי לקרוא מספר פרקים שהתחייבתי להם בתחילת המבצע, לשמירה על חייל שלוחם. סיימתי והמשכתי לקרוא עוד פרקים, שמתי צדקה, ולפתע אני שמה לב שבמרחק כמה מטרים מתחיל להיווצר פקק ויש התגודדות של ערבים בצידי הכביש.

הלב שלי ניבא לי רעות. אמרתי לאביצור בעלי שנהג, אני רואה שם התגודדות, אולי תעשה פרסה, זה לא נראה כל כך טוב מרחוק. אבל המחשבה בראש שעוד שעה שבת, ואם ניסע מדרך חלופית (שמאריכה בשעה וחצי) לא נגיע בזמן... וגם האופטימיות הזו שכל אחד אומר לעצמו: לי זה לא יקרה, הובילה אותנו לתוך מלכודת של ממש. משני צידי הכביש התגודדו הרבה ערבים שעצרו את המכוניות הנוסעות, מלפנים ומאחור רכבים ערבים, ואנחנו היהודים היחידים על הכביש. פחד מוות.

מתוך הקהל לפתע מגיח בחור, מסתכל לי ישר בעיניים, ובשנאה עצומה ובכל הכוח צועק: אללה וואכבר, וזורק את האבן בכל הכוח שהוא יכול היישר לתוך הפנים שלי. לרגע חשבתי שזה הסוף שלי, ספר התהילים היה בידי, וכל הגוף שלי התחיל לרעוד בלי שליטה. התחלתי לצעוק לאביצור שיברח משם מהר שלא יעשו עלינו לינץ', אבל היו רכבים מלפנים והיה קשה מאוד לברוח.

אלו היו שניות הרות גורל. אני לא יודעת להסביר את גודל הנס, אני אפילו לא יכולה לזכור איך יצאנו משם, ואיך כל ההמון הזועם לא התנפל לנו על הרכב. אין לי הסבר הגיוני מלבד המחשבה שכנראה הקיפו את הרכב שלנו מלאכים בלתי נראים שפשוט לא נתנו להם להרוג אותנו.

הדרך היתה מפחידה ביותר, נשארו לנו עוד כמה כפרים לעבור עד שנגיע הביתה, ולא ידעתי איך נוכל לשרוד את 30 הדקות שנותרו לנו. הנסיעה נראתה לי כמו נצח... התמלאתי זכוכיות בכל הגוף, ולא יכולתי לזוז מחשש שהם ייכנסו עמוק. כשהגעתי הביתה ושטפתי את הרסיסים הבנתי את גודל הנס:  ראשית, הרכב שלנו לא ממוגן (כי התעקשתי לא למגן אותו - חשבתי שזה מכוער והורס את האיטום של החלונות כשרוצים להחזיר את החלונות המקוריים), ואם המחבל היה זורק את האבן מהחלון הצדדי, כנראה שכבר לא הייתי פה כדי לספר לכם. אך מכיוון שהוא זרק את האבן בחלון הקדמי, החלון לא התנפץ לגמרי והאבן לא חדרה (אבנים יכולות להרוג, כפי שאתם יודעים). ושנית,  מה מנע מכל הערבים שהתגודדו בצדדים לעלות לנו על הרכב ולחסל אותנו, הרי לא היה שם צבא... ושלישית, איך הצלחנו להיחלץ משם כשהיה פקק של מכוניות מלפנים?

התשובות היחידות שיש לי שהיה כאן פשוט נס אחד גדול שמורכב מהרבה ניסים קטנים. ועל זה אני רוצה להודות לקב"ה קבל עם ועדה ולברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".

במהלך השבת, כמובן שלא הצלחתי להירגע, התמונות רצו לי בראש והדמעות יצאו ללא שליטה. ונזכרתי בכל הפעמים שזרקו עלי אבנים ובקבוקי תבערה כשעוד הייתי ילדה והיינו נוסעים דרך רמאלה. ולא אלאה אתכם כי באמת זה קרה לי כבר יותר מדי פעמים (כשהייתי בכיתה ג' בקבוק תבערה, יום אחרי החתונה שלי, בדרך מהלימודים הביתה, בדרך מקונצרט מעפרה לבית אל ועוד). בשנות ילדותי בבית אל עברתי 6 פגועי טרור. כל פעם קמתי והמשכתי הלאה. אבל אחרי הפיגוע האחרון, משהו השתנה בי. הפעם ראיתי את המוות לנגד עיניי - והבנתי שזה יכול היה להסתיים לגמרי אחרת.

 הגל האחרון של הפיגועים עלה והציף בי את החרדות והפחדים שנערמו להם מכל השנים, והחלטתי שאני חייבת כמוסיקאית - לעבד את זה דרך יצירה.

 

ונזכרתי בשיר שכתבתי ממש לפני שהתחילה המלחמה בסדנא של דן תורן ומאיר גולדברג, שעכשיו סוף סוף הוצאתי לאור. זה שיר שנכתב עוד לפני הפיגוע הזה, אחרי שכמעט איבדתי שליטה על הרכב במקרה אחר שבו חטפתי אבנים:

נוסעת לבד במכונית

לילה. שקט שרועד

הלב בכוננות מתמדת

רדיו רמאללה מתפרץ

 

מחליפה לדיסק אהוב

מוסיקה בווליום מדוד

רק שלא ינסו

שלא ניפגש באיזה סיבוב

 

פזמון:

רוצה פשוט לחיות

בלי לחשוב יותר מדי

על אבנים או יריות

רוצה לחזור לאהוביי

 

מדינה במלחמה טרופה

אבנים מתעופפות באוויר

בום אחד גדול

והכל מתנפץ מסביבי

ידיי רועדות ללא שליטה

שפתיי מלמלו שם תפילה

הרכב משייט על הכביש

ובנס לא ארעה תאונה

 

שנים שיום יום אנשים עוברים את החוויה הזו, ומנסים לאסוף את עצמם ולהמשיך בחיים, כאילו לא קרה כלום, כאילו הם חזקים. לרוב לא מדווחים על זה בשום מקום, זה סתם עוד מקרה, ואין התייחסות. רק לאחרונה, כשגל הפיגועים התרחב לעוד חלקים בארץ - הנושא הזה הפך להיות יותר מדובר. החששות כל הזמן נמצאות במרחב התודעה, ויש מאתנו שחשים אותם יותר ויש שחשים אותם פחות. אצלי זה מידי שבוע, מידי יום, הנסיעה לעבודה והתפילה לבורא עולם שיעזור לי לחזור הביתה בחיים. בלי עוד שריטות, בלי עוד כוויות בנפש שמשאירות את חותמן לכל החיים.

זה לא שיר פוליטי, זה שיר שאולי יעזור לי לרפא את הפצעים. בקשה שלכאורה נראית פשוטה, "פשוט לחיות" – אבל כמה לא פשוט, כמה לא ברור מאליו, כמה ניסים, כמה תפילות, כמה כלום לא בטוח.

וחושבת לעצמי... כמה ילדים במדינה שלנו סובלים מהפחד הזה יום יום, ולא משנה לאן תיקחו את זה – סכינים, יריות, טילים, אבנים, בקבוקי תבערה - וליצירתיות ההרסנית אין גבול. והאמת, מרגישה שפשוט די עם זה, אי אפשר יותר. תנו לנו פשוט לחיות את החיים הפשוטים שלנו, את היום יום, את הרגעים היפים שיש לנו פה.

המזל שלי שאני אופטימית חסרת תקנה ואוהבת בטירוף את החיים, אז הפכתי את הכאב ליצירה,  וברגע זה משילה מעצמי את המטען הכבד וחולקת אותו יחד אתכן. זה לא שיר קל אבל הוא ממש מבטא את מה שאני חווה בעיקר בנסיעות.

טל פורר, המפיק המוזיקלי שלי שהלך איתי לאורך כל הדרך, עזר לי להפוך את המילים לסינגל, שי סיוון הסאונדמן והנגנים נתנו מעצמם שעות. תודה להם וגם למשפחה שלי שתומכת ואוהבת. ותודה ענקית לה' יתברך על הניסים, על כל רגע ורגע פה ועל הזכות להוציא שיר חדש.

מאחלת לנו שהמלחמה המתמשכת הזו כבר תיגמר, ויבואו ימים טובים יותר, ימים שנוכל לנסוע בכבישים ללא פחד, ללא דאגה במדינה שלנו. פשוט לחיות את החיים, כי באנו לפה לחיות ולא למות.

לשיר : "פשוט לחיות" לחצו כאן

 

בימים אלו פתחתי קמפיין הדסטארט - לגיוס המונים,

אם בא לכן, מוזמנות להיכנס לצפות בסרטון, להתרשם, לשמוע שירים שלי - ולהצטרף אלי להגשמת החלום. תוכלו לבחור אלבום או כרטיס להופעה ועוד תשורות שוות...

לאתר ההדסטארט לחצו כאן

 

(לסרטון ההדסטארט התנדב לסייע לי אלי פיניש מארץ נהדרת, תודה!)

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
שירה (אורח) הגיב ביום רביעי 6.4.16

אוי, כל כך מזדהה.
וכמה חבל שזה לא בודדים שיכולים להזדהות. שאנחנו אכולי כאבים.
בהצלחה גדולה!

הגב
שקמה גנזל (אורח) הגיב ביום חמישי 14.4.16

שירה יקרה געגועי
שמחה שאת עמוק ביצירה

הגב