תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום רביעי 20.4.16 6 תגובות לפוסט 7699 צפיות

יפת תואר

אז זהו, שלא יפה ולא תואר.

כן, זו האמת, אין לי תואר.

למה אין לי? כי בשנים שבהן כולם עושים תואר בחרתי לעשות דברים אחרים. למדתי יהדות, מה שכמובן שינה את חיי, ועד היום אני מודה על הבחירה שעשיתי. אחר כך התחלתי ללמוד עיצוב קרמי בבצלאל, באמצע הסמסטר הראשון התחתנתי, וביום שהתחלתי לחלום על ההגשות שמחכות לי הבנתי שבצלאל נכנסה לי לוורידים. ווואלה, לא התאים לי להשתעבד. לקראת סוף הסמסטר שמחתי לגלות שאני בהיריון, וזו היתה הסיבה הכי טובה לקום ולעזוב. מאז, במשך די הרבה שנים, עשיתי תואר בלגדל את הילדים.

הרגשתי שאני רוצה להיות איתם. מהיכרות עמוקה עם עצמי ידעתי שאני לא מסוגלת להתפשר על כלום, והשילוב הקטלני של פרפקציוניזם ופאטאליזם השאיר אותי בבית הרבה מאוד שנים. יש לי מלא חברות שעשו את זה, גם ילדו וגם למדו והצליח להן בענק, ילדים מקסימים ותואר מושלם, אבל אני ידעתי שאני לא כזו. לא זורמת, לא קלילה ולא יודעת להבריז.

שלא תבינו לא נכון, אני לא מתחרטת לרגע. בשש שנים האחרונות אני עובדת מחוץ לבית, ואני מבינה שעשיתי בחירה נכונה. לא הייתי עומדת בזה. כשהתחלתי לעבוד, למרות שהילדים היו כבר די גדולים הרגשתי שאני ממש נקרעת בין הבית לעבודה. כל יום חמישי הבטחתי לעצמי שביום ראשון אני מתפטרת. לקח לי שנתיים להתאזן, להרגיש שהצלחתי לנשום בתוך הטרוף הזה, וכשהתחלתי להירגע ולהרים את הראש וגם להסתכל מסביב - הבנתי עד כמה אני חריגה. כמעט לכולם מסביבי היה תואר, אפילו שניים, המשכורת והדירוג שלהם וגם יכולת הקידום שלהם - היו ועדיין הרבה מעבר לשלי. כשהעזתי כעבור עוד שנתיים גם לנסות להבין מה מחכה לי מבחינת קידום, הבנתי שלא הרבה. לא שלא ישמחו לקדם אותי, מאוד ישמחו, אבל זה ממש בלתי אפשרי כשעובדים בלי תואר.

מידי פעם זכיתי לקבל גם שיחות טלפון מעניינות עם הצעות שלא דמיינתי שאקבל, חברת דירקטוריון שם, משרה פה, ולמרות שהשיחה נפתחה ב"שמענו עלייך דברים מצוינים", או "קיבלנו המלצות ממש טובות", מהר מאוד הסתיימה לה השיחה ב"טוב, חבל, אבל בלי תואר זה לא ילך".

לפני בערך חודש זומנתי לפגישה שכזו. על הפרק כמה הצעות מעניינות. ביקשו לשמוע עליי ומה אני עושה. גם הם קיבלו המלצות חמות. סיפרתי על עצמי והשיחה הייתה ממש טובה, עד שהגענו לנושא התואר. פניה של הבחורה שנפגשה איתי הוכו בתדהמה. מיותר לציין שיש לה איזה מאה תארים. הרגשתי איך בשנייה אחת כל מה שהיא חשבה עליי או לגביי נגמר.

יצאתי משם בתחושה קשה. לעזאזל, אני יודעת מה אני שווה, אני יודעת כמה יכולות, כוחות, כישרון ורצון טוב יש לי, אני יודעת מה אני מסוגלת לעשות. אבל בלי התואר אני פשוט לא שווה כלום. סליחה על השחצנות, אבל יש אנשים עם שני תארים שלא מסוגלים לעשות חצי ממה שאני מסוגלת. מהר מאד הרגשתי איך התחושות המוכרות של "אני לא שווה כלום" מקבלות עוצמה, ובאמת באותו רגע הרגשתי כזו. ואז בדרכי חזרה הביתה התקשר אחד הילדים, רגש אדיר של אהבה הציף אותי, והבנתי שאני לא מתחרטת. בטוחה שיבוא יום ואעשה כבר תואר שאוכל לנפנף בו, למרות שסביר להניח שעד שזה יקרה אף אחד כבר לא ממש יתעניין בי, כי מה לעשות, במציאות האכזרית הזו של שוק העבודה יש גיל מסוים שבו אתה כבר נחשב ענתיקה, או אם להגיד את זה בעדינות, יש חבר'ה צעירים הרבה יותר מוכשרים.

אחרי שעברתי את שלב הרחמים העצמיים החלטתי שאמנם הבעיה היא שלי אבל זה לא מתחיל אצלי. העובדה שאנחנו נמדדים לפי התארים שלנו ולא לפי היכולות שלנו היא חלק ממערכת שמסתכלת על הקנקן ולא על מה שיש בתוכו. זו אחת החולשות הגדולות שלנו כתרבות. אני לא יוצאת נגד האקדמיה ובטח לא נגד הרצון ללמוד ולהתפתח, ואני בטוחה שלא הייתי רוצה להיבדק על ידי רופא שלא למד רפואה ולא שמהנדס ללא תואר יבנה לי את הבית, אני רק מקווה שנדע לתת גם מקום לאלו שאין להם תואר, מכל מיני סיבות, אבל יש להם את הכישורים והיכולות.

אחת התחושות החזקות שליוותה אותי היא העובדה שיש מקום אחד שכן הסכים להעסיק אותי למרות שאין לי תואר, ועל האמון הגדול הזה אני בהחלט מודה ומאד מאד מעריכה. יודעת היום עד כמה זה בכלל לא ברור מאליו.

לפני כמה שבועות קראתי הספד שכתב העיתונאי דרור אידר על אמא שלו, אשה פשוטה שעלתה מאירן ובעמל רב גידלה את ילדיה. הדברים שכתב על אמו ריגשו אותי מאד. התחושה הכי משמעותית שליוותה אותי הייתה שיש כאן אמת גדולה. עם כל השאיפה שלי להתקדם ולהתפתח, לממש את היכולות שטמונות בי, לעשות ולתרום, בסוף הדבר הכי משמעותי שאעשה בחיי יהיה חמשת ילדיי, הזמן והמחשבה, האהבה והמסירות, שהשקעתי בהם. האנשים שהם יצמחו להיות, המשפחות שב"ה יקימו, זו השליחות הכי גדולה שלי בעולם. יודעת שזה אולי ירגיז את חלקכן, ובטח אקבל לא מעט ביקורות על מה שנכתב כאן, אבל אני יודעת בוודאות פנימית כזו מוחלטת שזה הדבר האמיתי.

כמובן, יש שלב בחיים לכל דבר, ויש גם אופי שונה לכל אחת, וישנן נשים שטוב להן לעבוד ובמקביל הן גם אמהות נהדרות. עבורי הידיעה הזו מאד מחזקת, אז אין לי תואר ואולי לא אוכל להתקדם מקצועית, וגם המשכורת שלי לא תהיה כנראה כל כך גבוהה, אבל עשיתי את מה שהאמנתי בו, ואני לא מצטערת. 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
6 תגובות לפוסט זה
רבקה דויטש (אורח) הגיב ביום רביעי 20.4.16

תמר, את מה שאת השגת בחייך ללא תואר, אנשים אחרים ישבו שנים על גבי שנים באקדמיה, ולא יוכלו להשיג לעולם. תודה על השיתוף!! חג שמח

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 20.4.16

רבקה תודה, תגובה מרגשת ומשמחת.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 20.4.16

ממליצה לך לעשות מאמץ ולהשלים תואר בנושא פשוט וקל יחסית. לא תתחרטי!

הגב
תותית (אורח) הגיב ביום רביעי 20.4.16

אני זוכרת שלפני כמה שנים התחלת תואר באריאל לא?

הגב
יפעת (אורח) הגיב ביום ראשון 8.5.16

ריגשת אותי עד דמעות, תודה שהיית הקול שלי ושל עוד נשים רבות, מוכשרות, מקצועיות ומדהימות שרק בגלל שאין להם תואר- יש חלק מהבוסים שמוצאים תירוצים לא לקדם אותם וגם לא להוסיף להם במשכורת.
אני תמיד אומרת לכל האנשים שאחרי 120 לא ישאלו אותי איזה תואר יש לי ישאלו אותי איזה מידות היו לי וזה לדעתי הכי חשוב.

הגב
שרה (אורח) הגיב ביום שני 9.5.16

נתקלתי ממש במקרה בפוסט הזה והזדהתי עמוקות!! מתי העולם יבין שאם ניהלנו משק בית וגידלנו ילדים כל השאר קטן עלינו?!

הגב